לא חייבים להתפייס כדי להפסיק את המלחמה

ידוע שנהגי מוניות הם מקור מידע מהימן. בסופה של חופשה קצרה בקרואטיה לקחנו מונית מדוברובניק לעיר טוויט שבמונטנגרו. הנהג החייכן היה גאה לשמוע כמה נהנינו בקרואטיה. "מקסים פה", סיכמנו פה אחד. הדרך התפתלה בין הרים יפיפיים ומפרצים תכולים, ובאוטו כולנו חיוכים, אבל ככל שהתקרבנו לגבול עם מונטנגרו נעכרו פניו של הנהג. המילים הטובות שהיו לו על קרואטיה התחלפו בביקורת ארסית על מונטנגרו: מדינה חסרת ייחוד, צפופה, הרבה פחות יפה, שמייצרת בירה גרועה. זה נשמע כמו הזמנה לעוד סיבוב של סכסוך אתני שהמדינות שנולדו מפירוק יוגוסלביה מצטיינות בו.

בשנות התשעים העמים הסלביים טבחו אלו באלו באכזריות בלתי נתפסת. בסרברניצה נטבחו למעלה מ-8,000 איש ביום אחד; במהלך המלחמות שהתנהלו בשטחי יוגוסלביה לשעבר, מ-1991 ועד תחילת שנות ה-2000, נרצחו או נעלמו כ-140-130 אלף בני אדם. מעשי ההרג, האונס והאלימות היו מעשים שבשגרה. עכשיו אנחנו חוצים ממדינה למדינה בבטחה.

"המלחמה הייתה מיותרת", נאנח הנהג. הוא היה איש צוות בבית חולים. "טיפלתי באלפי פצועים שסבלו מאוד. עכשיו אני נהג מונית שמוביל תיירים. בבית החולים כולם עצובים וכואבים, תיירים לעומת זאת הם אנשים שמחים. טוב לי עכשיו, אני מרוויח יותר ורגוע יותר. זה לא שהכול בסדר. אני ממש לא סובל את האנשים במונטנגרו, גם את הסרבים אני לא ממש אוהב, אבל הבנתי שעדיף לחיות ליד אנשים שאתה לא אוהב מאשר להילחם איתם. כולנו חיים מתיירות (בקרואטיה ביקרו השנה למעלה מ-17 מיליון תיירים ובמונטנגרו למעלה מ-3 מיליון תיירים), אם נילחם - מי יבוא לבלות כאן"?

מי שמכיר את ההיסטוריה של האזור יודע שבשנות התשעים הסיכוי להסדר נראה היה בלתי סביר. האזור הוא עירוב אתני ודתי, רווי איבה ושנאה ארוכות-שנים. חיפשנו מקום לאכול. "הכול סגור כי היום יום מרי הקדושה", אמר הנהג. "אנחנו נוצרים-קתולים. במונטנגרו הכול יהיה פתוח, הם יוונים-אורתודוקסים. הדת שלהם שונה, התרבות שלהם פחות מפותחת. אנחנו מערביים, הם שייכים למזרח".

פשרה גרועה עדיפה על מלחמה טובה

אהבה וקירבה גדולה לא נולדה כאן ובכל זאת, מראשית שנות ה-2000 האזור שקט ופורח. ההסדרים המדיניים שחילקו את יוגוסלביה לתת-מדינות השלובות זה בזו, רופפים אבל יציבים. הם שורדים משום שהאזרחים התעייפו, מעדיפים פשרה גרועה על מלחמה טובה. מפת ההסדרים נראית כמו סיוט של כל מפקד צבאי. מובלעת בתוך מובלעת, וגבול ארוך ומתפתל בהרים שקשה להגן עליו. גם זה הפך ליתרון: אף אחד לא רוצה לגייס חיילים כדי לשמור על הגבול הזה.

הנהג המשיך לנהוג ולרטון. שום דבר במונטנגרו לא מצא חן בעיניו: מעבר הגבול עלוב, סימני הדרך לא ברורים, השלטים עקומים, אופן הנהיגה של הנהגים לא אחראי. נכדתי בת השלוש הייתה חייבת ללכת לשירותים - הנהג הסביר שאם נבקש להיכנס לשירותים נסורב, כי במונטנגרו חיים אנשים חסרי לב. נכנסנו לשירותים בלי בעיה. העובדות לא שכנעו את הנהג, הוא האיץ בנו וטען כי אם יחנה בצד יעצרו אותו כי במונטנגרו אי אפשר לבטוח באף אחד.

ההסכמים לא יצרו אמון, הם יצרו מנגנון שמאִפשר לאנשים שלא סומכים אלו על אלו להפסיק להרוג אחד את השני. השיעור החשוב ביותר שלמדנו, אמר הנהג, הוא: "לא לחכות לפיוס כדי לבנות שלום. במקום לדרוש תחילה אמון, תבנו מוסדות שמתפקדים גם כאשר אין אמון. במקום לדרוש ויתור על זהויות לאומיות, מצאו דרך לתת להם ביטוי פוליטי. במקום להכריע איזו קבוצה 'ניצחה' בשאלת הריבונות, חלקו סמכויות בין הרמות השונות של הממשל".

לא חייבים לבחור

בשונה מן ההנחה המלווה את הדיון הישראלי-פלסטיני שמצריכה לבחור בין "מדינה אחת" לבין "שתי מדינות", הניסיון המקומי מציע אפשרות שלישית: ריבונות רב-שכבתית. אפשר להיות אזרח של ישות לאומית מסוימת, לגור באחרת ולהיות חלק ממסגרת משותפת. בתרגום זהיר למציאות שלנו, אפשר לדמיין קונפדרציה ישראלית-פלסטינית שמתקיימות בה שתי מדינות - ישראל ופלסטין - אך מעליהן או ביניהן מוסדות משותפים מצומצמים. כל מדינה מנהלת את החינוך, התרבות, הרווחה ואת רוב ענייניה הפנימיים, בעוד שנושאים שאי אפשר באמת להפריד - מים, סביבה, תשתיות, תנועה, ביטחון אזורי - מנוהלים במשותף, או תחת חסות בין-לאומית. אפשר לבנות תהליך הדרגתי עם חונכות בין-לאומית והבנייה של מנגנונים פנימיים, אפשר לנסות הסדרים שלא נוסו בעבר. אפשר לבנות מודל ים-תיכוני משלנו לא פחות לגיטימי ומוצלח, ובתנאי שנעשה זאת יחד, ותחת מטריה בין-לאומית.

מהנהג הקרואטי שלנו למדתי שאנחנו תקועים עם קונספציה שגויה. השאלה אינה אם הישראלים והפלסטינים מסוגלים לבנות אמון הדדי או להתפייס, או איך הם צריכים להיפרד. כדאי לשאול אם ניתן לבנות תהליכים ומוסדות שיאפשרו לשני עמים שאינם מאמינים זה לזה לבנות מוסדות שמאפשרים שיתוף פעולה וסיום הלחימה. הנהג שלנו חושב שכן. אני חושבת שהוא צודק.

>>> פרופ' יולי תמיר היא נשיאת מכללת בית ברל