אפשר להכריז עליה כ"מדינת אויב", אבל קטאר לא הולכת לשום מקום

השקת בורסת היהלומים של קטאר השבוע היא הרבה יותר מאירוע נקודתי בעולם המסחר. היא מסמלת את השלב הבא באסטרטגיה הקטארית: להפוך ממעצמת גז למרכז פיננסי, מסחרי ולוגיסטי עולמי. במשך שני עשורים השקיעה דוחא מיליארדים בתעופה, בנמלים, בספורט, בתקשורת, בנדל"ן ובטכנולוגיה. כעת היא מבקשת להיכנס גם לענף היהלומים - אחד השווקים הגלובליים היוקרתיים והרווחיים בעולם.

המהלך אינו מקרי. המלחמה האחרונה עם איראן והפגיעה הקשה ביצוא הגז חידדו בקטאר את ההבנה שגם אחת המדינות העשירות בעולם אינה יכולה להישען כמעט באופן בלעדי על משאב טבע אחד. החזון של Qatar National Vision 2030 קיבל לפתע משמעות דחופה הרבה יותר: גיוון כלכלי אינו רק יעד לפיתוח, אלא צורך אסטרטגי.

עם זאת, חשוב שלא להפריז במשמעות המהלך. גם אם בורסת היהלומים החדשה תהפוך להצלחה ותמשוך סוחרים מאפריקה, מאסיה ומאירופה, היא לא תשנה את המבנה הבסיסי של הכלכלה הקטארית. במשך שנים רבות עוד יישאר הגז הטבעי מקור ההכנסה המרכזי של המדינה, והכנסות מענף היהלומים לא יתקרבו להיקף ההכנסות מיצוא גז טבעי.

גם מבחינה אזורית, הדרך אינה פשוטה. קטאר נכנסת לשוק שבו כבר פועל אחד המרכזים המצליחים בעולם - דובאי. איחוד האמירויות בנתה במשך יותר משני עשורים אקו-סיסטם שלם סביב סחר ביהלומים: רגולציה מתקדמת, אזורי סחר חופשי, שירותים פיננסיים, לוגיסטיקה, ביטוח, אחסון וקשרים עמוקים עם יצרנים באפריקה ועם שווקים בהודו, באירופה ובארצות הברית. דוחא תצטרך להציע יתרון ניכר מספיק כדי לשכנע שחקנים בין-לאומיים להעביר אליה את פעילותם.

אבל הסיפור המעניין ביותר כלל אינו כלכלי. מעטים יודעים שאחת המדינות שסייעו לקטאר לפתח את תחום היהלומים הייתה דווקא ישראל. בחודש נובמבר בשנת 2021 נחתם הסכם שאפשר סחר ישיר ביהלומים בין בורסת היהלומים הישראלית לבין המרכז הקטארי, לאחר הצטרפות קטאר לתהליך קימברלי - מנגנון הפיקוח הבין-לאומי על הסחר ביהלומי גלם. מבחינת ישראל, מדובר היה במהלך עסקי שנועד לחזק את מעמדה של תעשיית היהלומים הישראלית בשוק העולמי. מבחינת קטאר, זו הייתה אבן דרך בדרך להפיכתה לשחקנית לגיטימית בענף. לקראת מונדיאל 2022 הגיעו הצדדים, בתיווך פיפ"א וגורמים נוספים, להבנות שאפשרו לישראלים להיכנס לקטאר באמצעות טיסות ישירות ולקבל שירותים קונסולריים במהלך הטורניר - צעד חסר תקדים במדינה שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. במקביל, ישראל קידמה את שיתוף הפעולה עם קטאר בענף היהלומים ואפשרה את חיזוק הקשרים בין בורסת היהלומים הישראלית לבין המרכז הקטארי, לאחר הצטרפות דוחא לתהליך קימברלי. אף שלא מדובר היה בהסכם רשמי שקשר בין שני המהלכים, הם שיקפו היגיון דומה של תן וקח: קטאר קיבלה לגיטימציה ותמיכה בפיתוח שאיפותיה להפוך למרכז יהלומים בין-לאומי, בעוד ישראל השיגה פתרון שאפשר לעשרות אלפי ישראלים להגיע למונדיאל.

יש בכך אירוניה לא מבוטלת. באותה עת שנחתמות עסקאות בין ישראל לקטאר, האחרונה ממשיכה לארח את הנהגת חמאס, לממן את רצועת עזה, להוביל קו תקשורתי מסית על המסך באמצעות רשת הבית אל-ג'זירה כלפי ישראל, ולהימנע מכל התקרבות מדינית. הסיפור של בורסת היהלומים הקטארית הוא לכן הרבה יותר מסיפור על יהלומים. הוא ממחיש את המורכבות של המזרח התיכון. באותו שבוע שבו קטאר ממשיכה למתוח ביקורת על ישראל ולתמוך בעמדות פלסטיניות, היא נהנית גם מתשתית מקצועית שישראל סייעה לה לבנות.

כל זה מתרחש דווקא בתקופה שבה בישראל גוברים הקולות לנקוט קו תקיף יותר כלפי קטאר. על רקע המלחמה, תפקידה של דוחא במגעים עם חמאס, הביקורת על מימון הארגון בעבר והסערות הפוליטיות הפנימיות, נשמעות קריאות - שהתחזקו גם לקראת מערכת הבחירות הקרבה - להכריז על קטאר כ"מדינת אויב" ולצמצם עד למינימום כל מגע עמה. אלא שהמציאות מורכבת יותר מהסיסמאות. קטאר היא בעת ובעונה אחת יריבה פוליטית, מתווכת הכרחית, שותפה של ארצות הברית, שחקנית מרכזית בשוק האנרגיה העולמי, ולעיתים גם גורם שאיתו ישראל מוצאת אינטרס לשתף פעולה. דווקא משום כך, מדיניות ישראל כלפיה צריכה להיגזר מהאינטרסים הלאומיים ארוכי הטווח, ולא רק מהשיח הציבורי או משיקולים פוליטיים קצרי טווח.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית