האויב משותף, אז למה מדינות המפרץ מסרבות להתאחד נגד איראן?

מאז פרוץ המלחמה בחודש פברואר, וגם לאחר כניסתה לתוקף של "הפסקת האש", איראן ממשיכה לתקוף את מדינות המפרץ. אלא שמול אותה אסטרטגיה איראנית לא התגבשה אסטרטגיה מפרצית אחת. כל מדינה בחרה להגיב אחרת. חלקן החריפו את הטון כלפי טהראן, אחרות מיהרו לחדש את הדיאלוג עמה. יש שספגו פגיעות קשות יותר, ויש שנפגעו פחות. לכל אחת נסיבותיה: מיקומה הגיאוגרפי, תלותה בנתיבי האנרגיה, עומק יחסיה עם ארצות הברית, עוצמתה הצבאית, משאביה הכלכליים והערכת הסיכונים שלה. כל אלה מסבירים את ההבדלים. הם אינם מצדיקים אותם.

הפרדוקס בולט במיוחד. המועצה לשיתוף פעולה במפרץ שהוקמה ב-1981 בעקבות המהפכה האיסלאמית באיראן כדי להוות מסגרת ביטחונית משותפת מול האיום האיראני, חלשה כיום יותר מאי-פעם. הספרות של היחסים הבין-לאומיים מלמדת שככל שהאיום החיצוני גדל, כך גדלה הלכידות במערך שנועד להתמודד עמו. במפרץ קרה ההפך.

במקום להתאחד, מדינות המפרץ ממשיכות לנהל מדיניות נפרדת מול טהראן. יתרה מכך, המלחמה אף החריפה את המתחים הפנימיים, ובראשם היריבות בין ערב הסעודית לאיחוד האמירויות. התחרות על הנהגה אזורית, השקעות, השפעה פוליטית ומעמד בין-לאומי גוברת לעיתים על ההבנה כי לשתיהן אויב משותף. איראן מצדה מפעילה לחץ על כל מדינה בנפרד, מנצלת את ההבדלים ביניהן, משמרת ערוצי הידברות עם חלקן, מאיימת על אחרות ומקפידה שכל אחת תחשוב קודם כול על עצמה. מבחינת איראן, מפרץ מפוצל הוא נכס אסטרטגי.

לכן, הצעד הראשון אינו צבאי, אלא פוליטי. על מדינות המפרץ להכריז שכל תקיפה נגד אחת מהן תיחשב לתקיפה נגד כולן. לא מדובר בהכרח בהתחייבות להגיב תמיד באמצעים צבאיים, אלא בהצהרה על אחריות קולקטיבית.
אולם הצהרות אינן מספיקות. יש צורך בתרגומן למציאות: שילוב מלא יותר של מערכות ההגנה האווירית, שיתוף מודיעין בזמן אמת, תיאום מבצעי, הגנה ימית משותפת ופיתוח יכולת תגובה קולקטיבית. כל אחת ממדינות המפרץ השקיעה סכומי עתק בבניין כוחה הצבאי. הגיע הזמן לחבר את היכולות הללו לכוח אזורי אחד.

אחדות כזו תגביר את ההרתעה מול איראן, תצמצם את יכולתה להפעיל לחץ דיפרנציאלי ותייקר כל ניסיון לפגוע באחת השכנות. היא גם תחזק את מעמדה של ארצות הברית, שתוכל להישען על שותפות אזורית מגובשת יותר במקום לנהל שישה מסלולי ביטחון נפרדים. גם ישראל תצא נשכרת ממפרץ יציב ובטוח יותר. אולם, מעל הכול, זהו אינטרס ערבי ומפרצי מובהק.

כבר שנים שמנהיגי המפרץ מדברים על "ביטחון קולקטיבי". כעת הגיעה העת להפוך את הסיסמה למדיניות. אם גם מלחמה אזורית, תקיפות ישירות על שטחן של מדינות המפרץ והאיום האיראני המתמשך אינם מספיקים כדי לאחד את שורותיהן, קשה לדמיין איזה משבר כן יעשה זאת.

זה הזמן להחזיר את המועצה לשיתוף פעולה לייעודה המקורי. לא כפורום כלכלי, לא כבמה דיפלומטית, אלא כברית ביטחונית אמיתית. איראן מאוחדת באסטרטגיה שלה. הגיע הזמן שגם המפרץ הערבי יהיה מאוחד בשלו.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית