כשישראל מנסה להחליף משטרים - זה נגמר רע

המידע שהתפרסם לאחרונה על התכנון של המוסד, בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו, להפיל את המשטר באיראן במהלך יזום, הכולל הפעלת כוחות כורדים ו"המלכת" אחמדינג'אד, נשיא איראן לשעבר, מעורר השתאות. ממבט ראשון הוא עשוי להיתפס כרעיון יצירתי, בדומה למבצעים מבריקים אחרים של המוסד, כמו גנבת הגרעין האיראני, מבצע פיצוץ הביפרים נגד לוחמי חיזבאללה, חיסול מומחי גרעין איראנים ועוד.

ואולם, מבט יותר מעמיק מעלה תמיהה לגבי שיקול הדעת העומד מאחורי התוכנית, שנשמעת פנטזיונרית. כמה סיבות הופכות את הרעיון לפגום ולא בשל:

ראשית, ההסתמכות על כמה אלפי לוחמים כורדים שיעוררו מרד בכורדיסטאן האיראנית, ובכך יעודדו מיעוטים אחרים וגורמי אופוזיציה לצאת ולהילחם, הינה מפוקפקת במקרה הטוב. גם אם ישראל התכוונה לסייע מבחינה צבאית, קשה להאמין שמיעוט לא פרסי, שאינו נהנה מלגיטימציה באיראן, יכול למקד סביבו תמיכה רבתי. אם סוריה שימשה דוגמה, הרי שא-שרע אומנם היה ג'יהאדיסט, אולם הוא חלק מהרוב הערבי-מוסלמי-סוני, וככזה סיכוייו מלכתחילה היו גבוהים יותר, מה גם שהגיע לאחר מכות רבות שספג המשטר ב-13 שנה של מלחמת אזרחים. לישראל, דרך אגב, לא היה ניסיון טוב עם הכורדים: למרות שסייעה להם במרד נגד המשטר, הם לא ריתקו כמצופה את הצבא העיראקי במלחמות 1967 ו-1973.

גם ההסתמכות על אחמדינג'אד כאיש מפתח אינה מובנת, ולא רק בשל עברו האנטי-ישראלי והאנטישמי - נטען כי עבר מהפך תודעתי - אלא משום שמידת יכולתו להוביל המונים אינה ברורה. יתרה מזו, ההסתמכות על אישיות אחת עלולה להיות לרועץ. זכור היטב שרצח בשיר ג'ומאייל, הנשיא שנבחר על כידונים ישראליים, גרם לקריסת הניסיון להקים משטר ידידותי בלבנון.

הלקח ההיסטורי שישראל מסרבת ללמוד

הפרשה הנוכחית מזכירה נשכחות מלבנון ב-1982. בשני המקרים הוביל המוסד את המהלך בניגוד לעמדת רבים בצבא והמודיעין, כאשר גם בתוך המוסד נשמעו קולות מתנגדים. גם המארונים בלבנון, בדומה לכורדים באיראן, היוו מיעוט במדינתם, מה גם שאמינותם הייתה מפוקפקת. ואכן, בסופו של דבר, המארונים לא סייעו לישראל במלחמה.

אם היה זה שרון כשר ביטחון שהוביל את המהלך בלבנון, הרי במקרה הנוכחי נתניהו הוביל את המבצע, שנתפס בעיניו ככזה שיוכל לכפר לקראת הבחירות על המחדל של 7 באוקטובר. יתרה מזו, גם שרון וגם נתניהו קיוו במהלך צבאי אחד לעשות מה שקרוי בסלנג "פרישמיש": החלפת משטרים, יצירת בריתות חדשות, חתימת הסכמי שלום - בקיצור, "מזרח תיכון חדש".

במבט היסטורי, פרשת מעורבות ישראל באיראן אינה יחידה במינה. כאשר מסתכלים על מדיניות ישראל במרחב מאז הקמתה מגלים כי ישראל התערבה לא מעט - ומסיבות שונות.

סוג ההתערבות הראשון היה למען הצלת משטרים ידידים. הדוגמה הידועה ביותר הייתה, כאשר ישראל סייעה למלך חוסין הירדני לשמור על כיסאו לנוכח הסכנה שהציבו הפלסטינים והסורים במה שמכונה "ספטמבר השחור" ב-1970. יש להדגיש כי חוסין העביר את הבקשה לישראל בחשאי דרך האמריקנים והבריטים. המלך הוקיר טובה והוא הביע זאת כעבור שלוש שנים, כאשר הגיע בחשאי לישראל להזהירה מפני הסכנה הצפויה ממלחמה ממצרים וסוריה.

סוג ההתערבות השני היה בניסיון לערער משטרים יריבים. דרך אחת נפוצה הייתה באמצעות סיוע למיעוטים השרויים במלחמת אזרחים נגד המשטר. זה היה הרעיון שעמד מאחורי הסיוע הישראלי למיעוט הכורדי בעיראק בין השנים 1975-1963. זה גם היה ההיגיון שעמד מאחורי הסיוע לנוצרים בדרום סודאן במלחמתם נגד המשטר המוסלמי בחרטום בין השנים 1982-1969. זה היה גם הרעיון מאחורי הסיוע שישראל הגישה למלוכנים הזידים (אחד הענפים של השיעה) בתימן במאבקם נגד המשטר הפרו-מצרי שתפס את השלטון בהפיכה ב-1962. הייתה זו גם דרך עקיפה להחליש את מצרים שסייעה בכוחות ובנשק למשטר.

סוג ההתערבות השלישי, הנפוץ ביותר, הוא סיכול איומים על אדמה זרה. בהקשר זה אפשר לציין דוגמאות רבות כמו השמדת הגרעין העיראקי ב-1981 והגרעין הסורי ב-2007, הניסיון לחסל את חאלד משעל בירדן ב-1997, חיסול מחמוד מבחוח בדובאי ב-2010, פעילות נגד אש"ף בירדן ולבנון, וכמובן ניסיון חיסול מנהיגי חמאס בקטאר ב-2025.

הגרסה הקיצונית של התערבות זו גררה נוכחות בשטח כבוש, כמו לאחר מבצע ליטני ב-1978 בלבנון. כיבושי ישראל בלבנון ובסוריה לאחר 7 באוקטובר מהווים דוגמה נוספת להתערבות כזו.

מה השתבש בחלום האיראני של נתניהו

סוג ההתערבות הרביעי הוא ניסיונות להפיל משטרים אויבים. בשני העשורים הראשונים לקיומה ישראל עמדה בקשרים עם קציני צבא ואזרחים שנתפסו כגורמים שעשויים להוביל הפיכות פנימיות. דוגמה לכך היה שיתוף פעולה עם קצין צבא סורי בשם אדיב שישכלי, שאף שלט בסוריה בין השנים 1954-1951, שהיה אמור לבצע הפיכה צבאית בסיוע ישראל, אך הלאמת תעלת סואץ על ידי נשיא מצרים נאצר ב-1956 סיכלה את היוזמה.

ישראל גם חברה לבריטניה וצרפת בניסיון להפיל את משטרו של נאצר במהלך מלחמת סיני ("מבצע קדש") באוקטובר 1956. מהלך זה לא רק שנכשל, אלא שנאצר יצא מנצח מהמלחמה מבחינה מדינית. יתרה מזו, המלחמה חיזקה את מעמדו כמנהיג העולם הערבי ואת הפן-ערביות והחתירה לאחדות ערבית לאידאולוגיה מובילה.

סוג ההתערבות החמישי היה בניסיונות "להמליך" משטרים ידידותיים לישראל מתוך מטרה לשתף עמם פעולה ואולי לכרות הסכמי השלום. הדוגמה המוכרת ביותר היא כמובן הניסיון של ישראל לשתף פעולה עם הנוצרים מארונים בלבנון למרות היותם קבוצת מיעוט. "ההמלכה" של בשיר, כפי שצוין מעלה, הסתיימה ברציחתו וסופה היה נסיגה ישראלית מבוהלת בשנת 2000, שהיוותה ניצחון משמעותי של ארגון חיזבאללה.

מבחינת המשפט הבין-לאומי, התערבות מדינה בענייני הפנים של מדינה אחרת אינה מעשה לגיטימי. יוצא דופן הוא המצב, כאשר מדינה מבקשת את התערבותה של מדינה אחרת, כפי שירדן פנתה לישראל ב-1970. במצב של אויבות מוחלטת או איום מיידי, עשויה התערבות בענייני הפנים להיתפס כמוצדקת, אך כאשר היא מתקיימת בטריטוריה ידידותית (כמו ירדן או דובאי) היא מהווה טעות. מעבר לכך, יש לבחון את סיכוייה של ההתערבות לנוכח התנאים הקיימים, השחקנים הרלוונטיים והלקחים ההיסטוריים.

ההיסטוריה של ניסיונות ישראליים להפיל או לערער משטרים בעולם הערבי היה צריך ללמד כי דינן, בדרך כלל, להיכשל. מבחינות רבות ההיסטוריה של המעורבות האמריקנית בווייטנאם, אפגניסטן ועיראק, כמו גם המעורבות של מדינות במזרח התיכון במדינות אחרות באזור הסתיימו בכישלונות.

בעקבות זאת, אפשר להסיק, כי הניסיון להפיל את המשטר באיראן היה מוטעה. הוא גם חיזק את הדימוי של ישראל כ"בריון" אזורי שאינו בוחל באמצעים על מנת לנסות ולעצב את האזור בהתאם לשאיפותיו.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי