הקרקס הפוליטי שחוזר בכל בחירות - וכולם יודעים איך הוא יסתיים

הינה זה מתחיל. הליכוד הגיש בקשה לפסול את רע"ם, את מנסור עבאס ואת הרשימה המשותפת מהתמודדות בבחירות, בטענה לשלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולתמיכה בחמאס. עוצמה יהודית הגישה בקשה נפרדת לפסילת רע"ם ועבאס, והיא לא הסתפקה במפלגות הערביות אלא מבקשת לפסול גם את רשימת "הדמוקרטים" בראשות יאיר גולן, בטענה להתבטאויות גזעניות ולהסתה נגד חרדים ומתיישבים. ואילו מפלגת הדמוקרטים הגישה בקשה לפסילת עוצמה יהודית בשל פגיעה בדמוקרטיה ושלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ובגין הסתה לגזענות.

• מי דורש לפסול את מי מהתמודדות בבחירות?

בקיצור: עונת הפסילות נפתחה.

לפני שאנחנו נשאבים לדיון בשאלה מי אמר מה, איזו אמירה חצתה איזה קו, מי תומך בטרור ומי מסית לגזענות, כדאי להבין את המשחק עצמו. עשרות שנים חוזר בישראל כמעט אותו טקס: מפלגות מבקשות לפסול את יריבותיהן, ועדת הבחירות המרכזית מקיימת דיון סוער בבקשות הפסילה, חברי הכנסת מקבלים זמן מסך יקר, מתקיימת הצבעה פוליטית ואז מגיע בית המשפט העליון, ובדרך כלל הופך את הפסילה.

למה זה קורה? סעיף 7א ל"חוק יסוד: הכנסת" מאפשר למנוע התמודדות של רשימה או מועמד בשל שלוש עילות: שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות; או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד ישראל. אלה עילות חשובות המבוססות על הרעיון של דמוקרטיה מתגוננת - הדמוקרטיה אינה חייבת להעניק את הכלים הדמוקרטיים למי שמבקש להשתמש בהם כדי לחסל אותה.

האינטרס הפוליטי

אבל פסילת מועמדות בבחירות היא אחד הצעדים הקיצוניים ביותר שדמוקרטיה יכולה לנקוט. היא פוגעת לא רק בזכותו של אדם להיבחר, אלא גם בזכותם של אזרחים לבחור בו. לכן, בית המשפט העליון פירש לאורך השנים את סעיף 7א בצמצום רב ודרש תשתית ראייתית מוצקה ומשכנעת לפסילה.

הבעיה היא שההכרעה הראשונית מופקדת בידי גוף פוליטי המכריע משיקולים פוליטיים. אומנם, בראש ועדת הבחירות המרכזית עומד שופט בית המשפט העליון, אבל חבריה הם נציגי המפלגות. במילים פשוטות: פוליטיקאים מצביעים אם היריבים הפוליטיים שלהם רשאים להתמודד נגדם בבחירות. ועוד לפני בחירות - כשתעמולת הבחירות בשיאה.

התוצאה אפוא צפויה.

מאז 2003 בית המשפט העליון הפך את כל החלטות ועדת הבחירות לפסול רשימות או מועמדים שהגיעו להכרעתו. שוב ושוב נפסלו בוועדה רשימות או מועמדים ערבים, ושוב ושוב קבע בית המשפט שהתשתית הראייתית אינה עומדת ברף החריג הנדרש לפסילה. אבל בית המשפט אינו נגד פסילות. כשסבר שהתשתית המשפטית מצדיקה זאת, הוא אישר פסילות. רשימות "כך" ו"כהנא חי" נפסלו בעבר ופסילתן אושרה. ב-2019 קרה אפילו ההפך: ועדת הבחירות אישרה את מועמדותו של מיכאל בן ארי, ובית המשפט פסל אותו בשל הסתה לגזענות. בהמשך אותה שנה פסל גם את ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, שאף אותם הוועדה לא פסלה.

וזה בדיוק מה שצריך לזכור כשמגיעים לגל הפסילות הנוכחי.

ספק אם המטרה הפוליטית המרכזית של הבקשות לפסילת המפלגות הערביות היא להשיג פסק דין שימנע מהן להתמודד. הניסיון המצטבר מלמד שמי שמגיש את הבקשות יודע היטב מה הסיכוי שבית המשפט יאשר פסילה גורפת של רשימה ערבית. אבל מבחינה פוליטית, אין צורך שהפסילה תצליח. עצם הבקשה עושה את העבודה.

היא מאפשרת לצייר את רע"ם ואת הרשימה המשותפת כמי שנמצאות מחוץ למחנה הפוליטי הלגיטימי. בכך היא משרתת שתי מטרות לקראת הבחירות והיום שאחריהן: ראשית, להעביר לציבור הערבי מסר שלפיו נציגיו אינם שותפים לגיטימיים במשחק הפוליטי - מסר שעלול לתרום לייאוש, לניכור ולדיכוי ההצבעה. שנית, להקשות מראש על האפשרות שמפלגות ערביות יהיו שותפות בקואליציה עתידית או יתמכו בה מבחוץ.

תפאורה לקמפיין בחירות

אבל המלכודת מתוחכמת עוד יותר, משום שגם הפסד בבית המשפט הוא ניצחון פוליטי. נניח שוועדת הבחירות, בהצבעה פוליטית, תפסול את רע"ם או את הרשימה המשותפת או מועמדים שלהן. ונניח, כפי שקרה שוב ושוב בעבר, שבית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה.

מה יישאר בכותרות? לא שהראיות לא עמדו ברף החוקתי המחמיר הנדרש לשלילת זכות היסוד לבחור ולהיבחר. המסר הפוליטי יהיה פשוט בהרבה: "בג"ץ שוב הגן על תומכי טרור". והינה ה-win-win לקואליציה. גם דה-לגיטימציה למפלגות הערביות וגם דה-לגיטימציה לבית המשפט העליון שמסרב לפסול אותן.

וכך, סעיף חוקתי שנועד להגן על הדמוקרטיה הופך לכלי של קמפיין בחירות נגד הייצוג הפוליטי של המיעוט ונגד בית המשפט. זו בדיוק הסיבה שלא צריך לשתף פעולה עם הקרקס.

אפשר לטעון שסעיף 7א נחוץ. דמוקרטיה רשאית ולעיתים חייבת להגן על עצמה מפני מי שמבקשים לחסלה, מסיתים לגזענות או תומכים במאבק מזוין נגדה. אבל מנגנון ההכרעה הנוכחי הופך שאלה משפטית קיצונית ורגישה להצגה פוליטית שתוצאתה כמעט ידועה מראש. אפשר גם להתווכח על הגבולות המדויקים של סעיף 7א ובכלל על תועלתו המעשית בראי 40 שנה מאז חקיקתו. אבל דבר אחד כבר צריך להיות ברור מניסיון של ארבעה עשורים: פוליטיקאים אינם צריכים להחליט אם יריביהם הפוליטיים רשאים להתמודד נגדם.

דמוקרטיה מתגוננת צריכה להגן על הדמוקרטיה. היא לא צריכה לספק תפאורה לקמפיין בחירות. ואולי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הקרקס הזה - היא פשוט לא להשתתף בו.

>>> יניב רוזנאי הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטת רייכמן, מומחה למשפט חוקתי. משמש כפרופ' אורח ע"ש לורנס ס. רוקפלר באוניברסיטת פרינסטון