המטרה מאחורי ההחלטה המסוכנת של הממשלה

הממשלה הצהירה היום כי לא תכיר בפעולות של מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שייעשו בהתאם להחלטה של בג"ץ מ-17 ביוני. הממשלה מודיעה בעצם כי לא תקיים את החלטת בג"ץ, שכן לדעתה ההחלטה היא "בניגוד ללשון החוק".

נזכיר, בג"ץ הורה על הקפאת פעילותה של המועצה החדשה וקבע כי מועצת הרשות השנייה "היוצאת" תוסיף לכהן. השופטים, שהבינו דבר או שניים על כוונותיו של שר התקשורת, החליטו כי "חברי המועצה המתפטרים לא יובאו בחשבון לעניין מניין חברי המועצה "היוצאת", על כל המשתמע מכך". למה הם קבעו כך? הינה משפט מפתח מאותה החלטה:

עיון בתצהירי השר ובתצהירי חברי המועצה המתפטרים מעלה חשד כבד, כי התפטרותם כוּונה אך לסיכול החלטות קודמות שניתנו על ידינו בהליך דנן, תוך שיבוש יכולתו של בית משפט זה לברר את מכלול הטענות שעל הפרק

על רקע הדברים - האישור לעסקת הרכישה של ערוץ 13 בידי קבוצה של הייטקיסטים. שר התקשורת שלמה קרעי כנראה הבין כי לא יוכל לשלוט במועצה בהרכבה הנוכחי ולכן לא ניתן יהיה לסכל את העסקה. ואם כך - אז לא מקיימים את פסק הדין. אגב, גם שר המשפטים יריב לוין ראה שאין לו רוב בוועדה לבחירת שופטים - אז לא כינס אותה מעל שנה. למה בכלל צריך מועצות, ועדות ורגולטורים - אם "אנחנו" לא שולטים בהם?

הסיפור הפעם גדול יותר מענייני תקשורת. לראשונה הממשלה מצהירה כי לא תכבד פסיקות של בג"ץ. יש אומנם החלטות שלא מקוימות (כמו למשל חלק מהצווים שבג"ץ נתן בעניין גיוס החרדים והסנקציות), אך נדמה שלראשונה יש אמירה מפורשת בעניין.

עם זאת, קשה להיות מופתעים מהצעד. למעשה, מדובר בהתפתחות "טבעית". זה החל בדה-לגיטימציה שיטתית של נשיא בית המשפט העליון, המשיך עם דה-לגיטימציה של פסקי דין ושל שופטים, אי-הכרה ביועצת המשפטית לממשלה (המכונה במקרה הטוב "עו"ד בהרב-מיארה"), עבור לקריאות של שרים להתעלם מפסק דין זה או אחר ואנחנו עכשיו בשלב הבא - הצהרה שלא לקיים החלטה של בג"ץ. זה כוחו של הנרמול.

הצהרה זו של הממשלה היא חריגה מוחלטת מסמכותה - פשוטו כמשמעו

כדאי לחזור למושכלות יסוד: הממשלה היא הרשות המבצעת. היא לא הרשות המפרשת את החוקים. פרשנות החוק היא מלאכתם של "שופטים", קרי של הרשות השופטת. גם אם הפרשנות לא נראית למישהו - היא מחייבת. אלה כללי המשחק של מדינה דמוקרטית. הפרשנות מחייבת את כולם: את הממשלה, את הכנסת, את הנשיא, את מבקר המדינה, את המשטרה וכמובן גם אותנו - האזרחים.

אם הפרשנות אינה לרוחו של המחוקק, הוא רשאי לתקן את החוק ולנסות להבהיר את כוונתו. אבל לא הממשלה היא המפרשת. זו חריגה מסמכות. מצב שבו ממשלה, שלה שליטה מובנית בכנסת, לוקחת לעצמה גם את תפקיד הפרשן המוסמך של החוק, שהיינו של הרשות השופטת, הוא אחד המאפיינים של דיקטטורה.

ואגב, לא ניתן שלא לחייך חיוך עגום נוכח ההיצמדות הסלקטיבית ללשון החוק. רק בשבוע שעבר ניסתה הממשלה לטעון ביחס למבקר המדינה, כי כאשר כתוב בחוק היסוד "הצבעה חשאית" זה כולל גם "הצבעה שאינה חשאית". בית המשפט לא קיבל את הטיעון, פסל פה אחד את ההצבעה והורה לקיים הצבעה חוזרת. עד עכשיו לא נקבעה הצבעה כזו. אולי גם כאן הממשלה שוקלת האם לציית.

מי שמצהיר שלא מכבד פסק דין אולי מכין את הקרקע להצהרה דומה באשר לתוצאות הבחירות. בל נשכח שבימים אלה, במסגרת "חמישים גוונים של שחור", הממשלה מקדמת בבליץ חקיקה את החלשת תפקיד היועמ"ש, השתלטות על התקשורת, ועדת חקירה פוליטית ל-7 באוקטובר, חוק הכשרות, ביטול מעצרים לחייבי גיוס, וחוק יסוד: לימוד תורה.

ההצהרה היום מצטרפת למגוון המהלכים ההרסניים לשלטון החוק.