במלחמה הרב-זירתית של ישראל, רק מטרה אחת הושגה

ישראל נכנסת לשנה רביעית של מלחמה רב-חזיתית כשלמעשה רק מטרה אחת מתוך מטרות הלחימה מומשה, והיא החזרת החטופים. כל שאר המטרות עדיין לא הושגו. כל הזירות עדיין פתוחות - גם עזה, גם לבנון, גם איראן, גם סוריה.

האתגר הגדול של ישראל יהיה לנסות לסיים את המלחמה, ולהגיע להסכמים או להבנות ביטחוניות בכל אחת מן הזירות. לא בכל אחת מן הזירות היכולת והאחריות של ישראל שוות. אם נתחיל באיראן, שם הכול תלוי בנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ובאופן שבו ינהל ויוביל את המלחמה. השפעתה של ישראל בנושא הזה מוגבלת מאוד.

לגבי שאר הזירות, ההשפעה והיכולת של ישראל לסיים את הלחימה בהסכמים גבוהות הרבה יותר. גם בעזה וגם בלבנון, למרות שהחלו שם תהליכים, הדבר עדיין תלוי בשני דברים: במוכנות לפשרות ובאומץ מנהיגותי. השאלה היא אם ההנהגה הישראלית הנוכחית או הבאה שתגיע אחרי הבחירות - ואני לא יודע מי זו תהיה - תוכל לעשות צעדים, שאינם פופולריים לפעמים, אבל הכרחיים, לטובת ביטחון מדינת ישראל.

בכל הסכם שישראל תלך אליו, בכל אחת מהזירות, היא תהיה חייבת להבטיח ביטחון ליישובים סמוכי הגדר, גם בעוטף עזה וגם כמובן בגבול הצפון. זאת כדי שאנשים יוכלו לחזור ולגור שם, לקיים קהילות משגשגות, כלכלה וחינוך. לכן, יש מהלכים תומכים של המדינה שצריכים להתקיים בהמשך לתהליכים הביטחוניים, והם חייבים לקרות. הם לא קרו עד עכשיו: צריך לתמוך בתעסוקה, תשתיות, תחבורה, חינוך, בריאות, בסיוע עצום שצריך לתת גם ליישובי הדרום וגם ליישובי הצפון, אם רוצים להחזיר את שני האזורים האלה בפריפריה לפרוח ולשגשג.

חזית נוספת היא האתגר ביהודה ושומרון. בניגוד לכל שאר הזירות, ממשלת ישראל הנוכחית מנסה לנהל את הסכסוך בלי לקבל החלטות חשובות שלא נוחות לה פוליטית. מצד אחד, היא עושה מהלכים שנועדו לפרק את הרשות הפלסטינית, ומצד שני הם עדיין משאירים אותה במצב של החייאה. כנראה, ההבנה של מה שיקרה אם הרשות הפלסטינית תתפרק, כשאין לזה שום חלופה אחרת, היא כמובן פיצוץ של חבית חומר הנפץ שעליה אנחנו יושבים.

האתגר הכי מרכזי שם הוא אתגר המשילות: טיפול גם בטרור הפלסטיני, ולצד זאת גם במקרי הטרור היהודי.
אירועי הטרור שגורמים אזרחים ישראלים יוצרים נזק פנימי עצום, ופוגעים גם בתדמית ישראל מול הקהילייה הבין-לאומית - היחס של ארצות הברית ואירופה כלפינו מושפע מכך ישירות.

סוגיה נוספת היא שיקום הצבא. שיקום הצבא כרוך בכמה דברים. קודם כול, וזה קשור לסגירת הזירות, רענון של הכוחות, החזרת הכשירות של הצבא, ובעצם חזרה לאימונים וחזרה להכנה שלו לאפשרות שהוא יצטרך להילחם שוב. זה כמובן קשור לכמות הכוחות שיוחזקו בגבולות או ביהודה ושומרון, ואם זה יאפשר לצה"ל במקביל גם להתאמן וגם לחזור לכשירות - של הסדיר וגם של המילואים.

ישנו גם הטיפול באנשי המילואים, הורדת העומס מאנשי המילואים, הטיפול בהם ובבני המשפחות שלהם. זאת כדי שאפשר יהיה להכין את הצבא ולתת לו את הזמן שהוא צריך כדי להשתקם לקראת האפשרות שיצטרך להידרש לכך פעם נוספת. הדבר הזה כרוך גם במה שהצבא יעשה, אבל גם במה שהמדינה תעשה. לכן, כאן מתחבר סיפור חוק הפטור מגיוס, גיוס חרדים והטיפול במערך המילואים. זהו אתגר עצום, פוליטי ולא רק צבאי. בניגוד למה שפוליטיקאים חושבים, זו לא בעיה של צה"ל, זו בעיה של כל המדינה. אנחנו רואים מה העומס הזה עשה לאנשים, למשפחות שלהם, לעסקים שלהם, לחיים שלהם.

נושא נוסף הוא הטיפול בנפגעי המלחמה - הנפגעים בגוף, הנפגעים בנפש, נכי צה"ל. הדבר הזה צריך להיות מטופל באופן אחר. העובדה שאין כיום מנהל קבוע בראש האגף הרלוונטי היא שערורייה. צריך לשים שם בן אדם חזק, שיוביל את התהליכים הללו, מכיוון שאנחנו צפויים לראות עלייה במספר הפונים לטיפול בעקבות פגיעות נפש. כרגע זה עומד על כ-20 אלף, וזה עוד יוכפל - זו ההערכה במערכת הביטחון. אנחנו חייבים להם את זה, כדי שיוכלו לחזור לחיות באיכות חיים ולהשתלב מחדש בחברה.

אתגר נוסף הוא אתגר הבריתות. צה"ל הפעיל בשנים האחרונות מדיניות חכמה מאוד של דיפלומטיה צבאית באמצעות תרגילים משותפים עם חילות האוויר באזור, ובאמצעות תרגילים משותפים של חילות הים באזור. ישראל בנתה בריתות מיוון וקפריסין, דרך מדינות ערביות וכמובן מדינות המפרץ. שיאה של מדיניות זו בא לידי ביטוי במהלך המערכות אל מול איראן, שפעלנו יחד והן סייעו לנו, בעיקר בהגנה אווירית ובתחומים נוספים.

האתגר הגדול של צה"ל ושל המדינה במקביל הוא לשמר את הבריתות הללו, לטפח אותן ולהרחיב אותן כחלק מ"הסכמי אברהם". זה אתגר עצום, כי האמריקנים פגעו באמון של מדינות המפרץ, שהלכו עם האמריקנים והתאכזבו מהמהלכים האחרונים של הנשיא טראמפ. יכול להיות שיהיה להן גם קשה יותר לקיים איתנו יחסים דיפלומטיים אינטימיים, כפי שישראל מקווה.

לבסוף, צה"ל יצטרך - וזה מקביל לסיפור שיקום הצבא - לשמור על כוח האדם שלו ועל כוח האדם האיכותי שלו. הוא צריך לדאוג לסדיר, לקבע ולמילואים. אם אנחנו חפצי חיים, אחרי שכבר ראינו שהדבר היחיד שמונע כליה מאיתנו זה צבא חזק ובקונצנזוס, יש כאן אחריות עצומה גם של הצבא, אבל גם של הפוליטיקאים לשמור עליו - מה שהם לא עושים. האופן שבו אפילו שר הביטחון הצביע נגד חוק הפטור מגיוס, זו שערורייה. הממשלה הזו הצביעה נגד צה"ל, ויש פוליטיקאים שנלחמים באופן אקטיבי ממש נגד מוסדות בצה"ל. הדבר הזה יצטרך להשתנות אם אנחנו חפצי חיים בשכונה שלנו במזרח התיכון.

שנת מבחן - פרויקט מיוחד של כתבי N12:

לשבור את הגושים: המהלך הגדול שישנה את הפוליטיקה בישראל | דפנה ליאל

ההתרעה כבר נמסרה לנתניהו: האם השטח בדרך לפיצוץ? | אוהד חמו

"מלחמת עולם": האיום האמיתי על האוטונומיה החרדית | אלי הירשמן

הנתון שמוכיח: הילדים שלנו פשוט לא מעניינים אף אחד | יעל אודם

בין גן עדן לסיוט: למה הכלכלה במצב כל כך מתעתע | יובל שדה