קרב הירושה בצמרת החות'ים: מי יחליף את עבד אל-מאלכ?

לפני כמה שבועות פרסם אתר "דיפנס ליין" (defenseliney) כתבה שכותרתה: "הבן המפונק", שקיבל בירושה ארגון חמוש והוא שולט בו מאחורי מסכים. התמונה הגדולה שהוצבה בראש העמוד וכותרת המִשנה חשפו מיד את זהות מושא הכתבה: עבד אל-מאלכ אל-חות'י. בפתיח נכתב שמנהיג החות'ים מאז 2005, גדל עם צמא לנקמה וניחן באינסטינקט לעריצות. בשונה מחלק מאחיו, עבד אל-מאלכ לא זכה לחינוך פורמלי במסגרות החינוך הרשמיות של המדינה (או הציבוריות-למחצה, שהופעלו בסעדה, למשל) ולא נחשף לחיי העיר אלא בילה את מרבית שנותיו בהסתתרות במערות.

• החות'ים מתקדמים למעוז האסטרטגי בים סוף

בכתבה נטען כי עבד אל-מאלכ סובל ממחלות כרוניות ואף נפצע בשנה שעברה במהלך תקיפות אוויריות שכוונו נגד עוזריו ושותפיו הקרובים. שמועות על מחלה, פציעה ואף מותו של עבד אל-מאלכ, נפוצו לאורך השנים. להסתתרות במערות ולתנועה המתמדת יש בוודאי מחיר, וייתכן שגם ההיסטוריה הרפואית המשפחתית היא בעלת חשיבות לשאלת מצבו של המנהיג ויכולת התפקוד שלו. אביו, בדר א-דין אל-חות'י, שנפטר ב-2010, סבל מאסתמה קשה וייתכן שהייתה בין הסיבות שהובילו למותו או החריפו את מצבו, על פי כמה דיווחים. אשר לטענה כי עבד אל-מאלכ פצוע, קשה לקבוע אם יש בה אמת מהופעתו המוקלטת האחרונה מסוף אוגוסט, בנאום שנשא לרגל ציון הולדת הנביא מוחמד. מכל מקום, החשש ממצב של היעדר כשירות המנהיג, מסיבה בריאותית או מחשש לחיסולו, העלה מחדש את שאלת הירושה של הנהגת הארגון.

מדובר בסוגיה בוערת וחשובה שעלתה גם בעבר, בעיקר בעקבות התקיפות שביצעו ארצות הברית וישראל במהלך 2025 ולאחר המבצעים הצבאיים של ישראל, שהובילו לחיסול מנהיגים ובכירים לא רק בלבנון ובאיראן אלא בתימן, בחודש אוגוסט בשנה שעברה. לכך יש להוסיף את המתח הגובר עם סעודיה בחודשיים האחרונים ואת התחדשות זירות הלחימה נגד כוחות הממשלה המוכרת בתימן, בסיוע סעודי. במסגרתן, חוסל באמצע חודש אוגוסט השנה חוסין אל-הטפי, קצין האבטחה ומפקד כוח המשמר האישי של עבד אל-ח'אלק אל-חות'י, על ידי לוחמי הממשלה המוכרת הנתמכת על ידי סעודיה. עבד אל-ח'אלק, אחיו (המלא) הצעיר של עבד אל-מאלכ, סומן כנראה כמועמד אפשרי להנהגה ביום שאחרי. חיסולו של מי שעמד בראש מערך האבטחה של היורש הפוטנציאלי חיזקה את הצורך במינוי של כמה יורשים אפשריים (ולא אחד), ועל פי דיווח אחר החליט עבד אל-מאלכ למנות את בנו ג'יבריל ליורשו. כך או כך, החשש בצמרת החות'ים כי אדם המקורב למעגל הפנימי של בני משפחת אל-חות'י מדליף מידע על אודות תנועת בכירים ומקומות המסתור שלהם ובכלל זה של עבד אל-מאלכ, התגבר לאחרונה, על פי הכתבה ב"דיפנס ליין".

כך השתלט "הבן המפונק" על תימן

עבד אל-מאלכ, הצעיר מבין תשעה אחים, יליד סוף שנות ה-70 או ראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, נולד מאשתו הרביעית של בדר א-דין אל-חות'י. בדר א-דין, אבי המשפחה, היה הדמות הרוחנית של תנועת החות'ים עד מותו ב-2010 ולתקופה קצרה בין 2005-2004 גם מנהיגה הפוליטי. הוא החזיק בדרגה הדתית הגבוהה באיסלאם השיעי-זיידי בתימן. לדמותו כסמכות הלכתית נוסף ייחוסו המשפחתי הישיר לצאצאי הנביא מוחמד. פירוש הדבר שהוא ובני משפחתו נמנים עם שכבת הסאדה (סייד, ביחיד) המכונות גם האשמים, תואר שהקנה להם גם מעמד של אליטה פוליטית, בירוקרטית וכלכלית בתקופות מוקדמות יותר בהיסטוריה של תימן, לפחות עד אמצע המאה ה-20. משפחות הסאדה היו שכבה חברתית נפרדת מהשבטים ונעלה יותר, במובנים מסוימים, אולם הן נזקקו לשבטים כדי לקיים את שלטונם, להשכין שלום מבית ולהתגונן מאיומים חיצוניים. מתוך משפחות הסאדה נבחר האימאם, שעמד בראש הישות המדינית הדתית-זיידית שהתקיימה בעיקר באזורי צפון תימן ולעיתים במרכזה לאורך כ-1,000 שנים, אם כי לא תמיד ברציפות. זו הייתה ישות מינימליסטית במונחים של מדינה ומוגבלת מבחינה טריטוריאלית, אבל היא ביטאה את ההגשמה הפוליטית המעשית של האיסלאם השיעי-זיידי כבר בסוף המאה ה-10 (הבדל חשוב בהשוואה לאיראן). הסדר המדינתי הזיידי ומוסד האימאמות שבראשו חוסלו לאחר מהפכת 1962 בצפון תימן. חלקים ממשפחות הסאדה השתלבו בסדר החדש אבל ככלל נתפס הפרויקט המדינתי המהפכני המודרני לאחר 1962, וביתר שאת לאחר כינון הרפובליקה המאוחדת של תימן ב-1990, למערכת שמחלישה ומדירה את האוכלוסייה השיעית הזיידית ואת הממסד הדתי שלה. גם מעמד השבטים והתפקיד שלהם עמדו למבחן במפגש עם מגמות ריכוזיות שקידם השלטון כדי להבטיח משילות גבוהה יותר או ניסיונות הכפפה של קבוצות שבטיות ונוהגים שבטיים לרשויות המדינה. ברקע למשבר הזהויות ולתחושת ההדרה וההחלשה עמדה מעורבות זרה מתמשכת בענייני תימן ותלות כלכלית חיצונית סעודית וגם מערבית.

באקלים זה, צמחו החות'ים, כתנועת תחייה דתית של האיסלאם השיעי-זיידי, המבקשת לבלום את ההשפעות הסוניות (של האיסלאם הסלפי בעיקר) מכיוון סעודיה, וכתנועה חברתית שקובלת על היעדר ייצוג פוליטי בעל משקל ושוליות כלכלית של הפריפריה הצפונית ההררית, בעיקר של מחוז סעדה. האקטיביזם שלהם היה גם תגובת-נגד ל"פרויקט המדינתי" וגם תנועת התנגדות להשפעה המערבית ולשחיתות השלטונית בתימן, אבל מדובר היה מבחינתם במאבק לאומי (פטריוטי) על ריבונות ועל אותנטיות. הניסיון להציג את המאבק האלים של החות'ים בשלטון התימני משנת 2004 כמאבק בין קבוצות דתיות רדיקליות: שיעים זיידים - סונים סלפים, שירת את המשטר ואת העומד בראשו, עלי עבדאללה סאלח, לצורכי פנים ולתמיכה וסיוע מבחוץ, במסגרת המאבק בטרור הגלובלי. לכך נוספה ההשפעה האיראנית על החות'ים, שהנשיא התימני והסעודים הדגישו גם בשלב שבו היה כנראה הסיוע הצבאי מצד איראן לחות'ים די שולי (לפחות עד 2009, ערב סבב הלחימה השישי בין החות'ים לבין השלטון).

מי שמילא תפקיד חשוב בהתקרבות הזיידיה מבחינה דתית לאיראן והעלה על נס את הביקורת וההתנגדות למערב ולהשפעה הסונית מכיוון סעודיה (בעיקר של איסלאם סלפי) היה אב המשפחה, בדר א-דין. החות'ים, שראו עצמם מייצגי האינטרסים של האוכלוסייה השיעית-זיידית, רובה מיושבת במחוזות סעדה ועמראן, נתנו פרשנות קיצונית לתפיסה הדתית ודחפו למאבק כוחני בשלטון התימני. הם הדגישו את הרעיון הדתי של מאבק בחוסר צדק ובשחיתות ונשענו על שושלות היסטוריות של אימאמים זיידים (למשל, השושלת הקאסמית), שהובילו לחימה נגד זרים: השלטון העות'מאני והמעורבות הבריטית, למשל, כדי לתת תוקף למאבקם הכוחני.

מי שהוביל את התנועה בראשית דרכה עד למותו ב-2004, ונתן את האות לפתיחת המרי האלים בממשל התימני היה חוסין אל-חות'י, בנו של בדר א-דין מאשתו הראשונה ואחיו (למחצה) הגדול של עבד אל-מאלכ. חוסין היה בעל ייחוס האשמי (כלומר, בן למשפחת סאדה), אף שאימו הייתה בעלת מוצא שבטי. החיבור של משפחות מקרב האליטה של הסאדה לראשי השבטים החשובים בדרך כלל, באמצעות קשרי נישואין, התרחש בעיקר לאחר חיסול מוסד האימאמות ב-1962. לאורך ההיסטוריה העדיפו המשפחות המיוחסות של הסאדה לשמר את מעמדן הייחודי הנבדל מהשבטים, אולם מצב זה השתנה לאחר מהפכת 1962. נישואין בין בני משפחות סאדה לבני שבטים בעלי כוח או חשיבות הייתה אחת הדרכים של חלק מחברי האליטה הזיידית להבטיח את שרידותם במסגרת המדינתית החדשה שלאחר הפלת האימאמות ובמרחב השבטי. בני משפחת אל-חות'י, שחיו במשך שנים במרחב השבטי של הרי מראן באזור חיידאן שבסעדה, ולא ביישוב נפרד, התחברו לשבטים באמצעות נישואין ואף אימצו לעצמם מאפייני התנהלות שבטיים. התנהגות זו הקנתה להם תמיכה של חלק מהשבטים וגם בקיאות ביחס ליריבויות שבטיות וליחסים הסבוכים בין קבוצות שבטיות או משפחות. החות'ים ובהם חוסין, הטיבו לתעל את התמיכה ואת הידע הללו לצורכיהם לאורך שנות התעצמותם.

חוסין גילם את דמות המנהיג הכריזמטי, בעל ייחוס דתי, היכרות וניסיון עם המערכת הפוליטית בצנעא ויכולות צבאיות. הוא שילב בתבונה את האג'נדה של התחייה הזיידית עם מאבק למען צדק חברתי ועם תפיסות אנטי-אימפריאליסטיות. מעורבותו הפוליטית בשנות ה-90 של המאה ה-20 במסגרת מפלגת אל-חק (האמת) וחברותו בפרלמנט התימני, עד לפרישתו ב-1997, חשפו אותו למערכת הפוליטית ולחיים בבירה צנעא. חוסין שב לסעדה לאחר שנוכח כי השינוי המיוחל לא יושג בדרך זו וריכז את פעילותו סביב "מועדוני הנוער המאמין". מדובר היה במסגרות שהציעו פעילות פנאי ולימודי דת לצעירים הזיידים ונועדו להוות משקל-נגד להשפעה הסונית. חוסין ייסד עם אישים נוספים (כמו מוחמד עזאן) את מועדוני "הנוער המאמין", שהיו לגרעין התנועה ושבאמצעותם הצליחו החות'ים לגייס תמיכה של צעירים רבים ולהוביל הפגנות ענק נגד המשטר והנשיא לשעבר, סאלח בתחילת שנות האלפיים.

שורשי הטרור בתימן

תחושת הקיפוח שחשו רבים מתושבי מחוז סעדה מבחינה דתית וכלכלית וכעסם על שיתוף הפעולה של המשטר התימני עם ארצות הברית במלחמה בטרור (שהתפרשה כמלחמה בהם וכהתערבות זרה), זיכו את חוסין בקהל מעריצים גדול. הוא זיהה את אי-הנחת של קבוצות שונות בסעדה מהשלטון ומהתנהלות הנשיא דאז, עלי סאלח, והצליח לגייס תמיכה לקמפיין הדתי-חברתי מקרב זיידים אדוקים, בני משפחות סאדה שנדחקו הצידה, שבטים שהיו לא מרוצים מחלוקת הכוח והמשאבים באזורם, צעירים מובטלים ואחרים. חוסין עמד בראש התנועה בשנות ה-90 של המאה ה-20 והוביל למעשה את תהליך ההקצנה שחל בה מראשית שנות ה-2000 וביתר שאת לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003. הדבר בא לידי ביטוי באימוץ רטוריקה אנטי-מערבית לוחמנית ובמחאה פוליטית וארגון הפגנות ענק תכופות, שהתפתחו לא אחת לעימותים אלימים של תומכי החות'ים עם כוחות המשטר. בקיץ 2004 הגיעו הדברים לנקודת מפנה. הנשיא סאלח וחברי הממשלה ראו בחוסין איום שלטוני ושלחו כוחות צבא למחוז סעדה כדי לעצור אותו יחד עם בני משפחה נוספים ופעילים. ניסיון המעצר הצית מרד מזוין והוביל לעימותים קשים בין הצדדים. חוסין נהרג על ידי כוחות הצבא וייתכן שחוסל. זה היה אות הפתיחה לסבבי לחימה נוספים בין החות'ים לשלטון שזכו לכינוי מלחמות סעדה, והתנהלו עד ראשית 2010.

מותו של חוסין במלחמת סעדה הראשונה ב-2004 הותיר חלל מנהיגותי בתנועה שאותו מילא באופן זמני אביו, בדר א-דין. סוגיית בחירת המנהיג עמדה לראשונה במבחן. ב-2005 מונה רשמית לתפקיד עבד אל-מאלכ אל-חות'י, הצעיר בבני המשפחה, בלחץ אבי המשפחה. ה"בן המפונק", כינויו של עבד אל-מאלכ בפי בני המשפחה, הפך למנהיג החות'ים. עבד אל-מאלכ היה הצעיר באחים, וכינוי זה דבק בו משום כך ובשל תשומת הלב המיוחדת לה זכה מאביו, בדר א-דין, שפיקח על חינוכו בקריאה, כתיבה ובלימוד מדעי הדת בחוגים סגורים. עד 2004 עבד אל-מאלכ לא היה מעורב בפעילות הפוליטית והתרכז בלימודי הדת. לזכותו נזקפו קרבתו לחוסין, אחיו הגדול שאותו העריץ, וליווה אותו בחלק מהתקופה בה שהה חוסין בצנעא כפוליטיקאי מטעם מפלגת אל-חק ומצאו ההאשמי ה"מלא" (כלומר, גם אימו הגיעה ממשפחת סאדה). במהלך ההתנגשויות עם המשטר, הצטרף חוסין ללחימה וקשר קשרים עם דמויות שבטיות. אלא שהיו בסביבת בני המשפחה אישים מנוסים, מבוגרים ואף קרובים יותר לחוסין ממנו.

חשוב לזכור כי מדובר היה בראשית המאבק הצבאי של החות'ים נגד השלטון. אף שהצליחו לגייס תמיכה מרשימה והובילו במחוז סעדה הפגנות ענק נגד השלטון, הרי ששליטתם באזור לא הייתה בלעדית והמאבק בין תומכי המשטר למתנגדיו נשא גם אופי שבטי ונקשר למאבקי שליטה על משאבים בין קבוצות שבטיות. כמה דמויות שבטיות בלטו במאבק ובהן עבדאללה אל-רזאמי, מקורבו של חוסין אל-חות'י ומנהיג שבטי מוערך. אל-רזאמי התלווה לחוסין לצנעא והיה שותף באל-חק והשניים נחשבו קרובים מאוד. הוא נתפס לפחות בעיני חלק מהשותפים למאבק, לדמות ראויה להובלה וייתכן כי יחסיו עם עבד אל-מאלכ היו מתוחים גם על רקע זה.

בשעת מבחן זו התחדדה זהות החות'ים לא רק כתנועת תחייה דתית שמוביליה צריכים להגיע מקרב הסאדה, אלא מתוך משפחה מסוימת, כשושלת של מנהיגים. לא בכדי האשים השלטון בצנעא את החות'ים כמי שמבקשים לחסל את המשטר ולהקים מחדש את המדינה הדתית-האימאמית בראשות בני משפחת אל-חות'י. מינוי של עבד אל-מאלכ ב-2005 לראשות התנועה התקבל אולי, גם מתוך הכרה בכישוריו, אבל כנראה נבע בעיקרו מהחלטת אבי המשפחה, בדר א-דין, שנפטר ב-2010. ספק אם ניתן יהיה למצוא אחדות שורה מעין זו בקרב בני המשפחה בהיעדרו. מחליפו של עבד אל-מאלכ, אם מדובר יהיה באחד מאחיו או בבנו או אף בקרוב משפחה אחר, יצטרך לזכות בתמיכה יציבה ונרחבת דיה כדי לנתב את התנועה בשעה זו. המורדים החות'ים אינם עוד קבוצה מקומית מהפריפריה הצפונית ההררית של תימן שמבקשים מהשלטון בצנעא צדק וייצוג הולם, ופועלים בעיקר בטקטיקות לחימה של גרילה שבטית, אלא ארגון טרור שהשתלט על צנעא ועל חלקי מדינה אחרים וחשובים, קבוצה שהפכה לחלק החשוב בציר ההתנגדות של איראן, שהציבה עצמה כחוד החנית של המאבק הפלסטיני ובעיקר כוח אזורי בעל השפעה על הסחר הימי העולמי. לכך יש להוסיף את שאלת הלגיטימיות של דרך פעילותם ושלטונם, שהיו מוגבלות מראשיתן.

האם החות'ים בדרך לפיצול?

כבר בתקופתו של חוסין אל-חות'י עלו קולות ביקורת על הבחירה לפעול בכוח נגד השלטון. מוחמד עזאן, שהיה מקורב אליו ושותפו להקמת מועדוני הנוער המאמין התנגד לאלימות, וסבר כי יש להידבר עם המשטר ולהוביל שינוי באמצעים דיפלומטיים. ביקורת חשובה אחרת הגיעה ממג'ד א-דין אל-מואיידי, איש דת זיידי בכיר בסעדה ומאיש דת נוסף, מתוך בני המשפחה: מוחמד אל-עאזים אל-חות'י. אל-מואיידי התנגד לפעילות מועדוני הנוער של החות'ים, לפעילות החמושה נגד השלטון ודחה את השפעת איראן בהקשר הדתי. הוא הוביל קו שנחשב שמרני או אורתודוקסי במובן זה שהוא חשש מפוליטיזציה של הדת ומחדירת השפעות איראניות. אל-מואיידי היה מעורב גם בוויכוח סביב מושג האימאמות וטען כי החות'ים קידמו או למעשה תבעו לעצמם "הנהגה משיחית" בדמותו של חוסין אל-חות'י, אלא שחוסין לא עמד בתנאים הנדרשים מאימאם (למשל, בהכשרה הדתית שלו). מכאן הסיק אל-מואיידי כי החות'ים מפירים את עקרונות הזיידיה ולא מבקשים להחיותה אלא לצורכיהם. מוחמד אל-עאזים אל-חות'י חשש אף הוא מההשפעה של השיעה האיראנית (הזרם התרי-עשרי) וטען כי החות'ים מעוותים את הזיידיה ושלטונם מקדם עריצות והם עצמם פוגעים באוכלוסייה הזידית בתימן.

חילופי הנהגה בקרב החות'ים, מבחירה או כורח, באופן מוסדר ומוסכם או במאבק דמים, יהוו שעת מבחן לתנועה ולתימן אבל ישפיעו גם על המעגלים הרחבים ובהם היחסים עם איראן ועם שכנותיה של תימן ובראשן סעודיה וכמובן על ישראל. הם יוכלו לבשר מפנה לכיוון התהדקות ההשפעה האיראנית מבחינה דתית ופוליטית וכמובן צבאית. הם יוכלו לתרום דווקא לערעור הלגיטימציה של החות'ים ולדחוף לפיצול בתנועה או לניסיונות ליצירת חלופה לחות'ים. במצב הנוכחי, חילופי הנהגה יושפעו גם מחידוש הלחימה בין החות'ים לבין כוחות הממשלה המוכרת בגיבוי ומעורבות סעודית, ואולי ישחקו לידיהם של הקואליציה האנטי-חות'ית.

למרות היעדרו פיזית מהמרחב הציבורי, טיפח עבד אל-מאלכ פולחן אישיות במשך שנות שלטונו, והנטייה הריכוזית שלו בקבלת ההחלטות ובמינוי בני משפחה קרובים לתפקידים רגישים וחשובים, הוכיחה עצמה עד כה. נותר לראות באיזו מידה תהא הסתלקותו מהנהגת החות'ים משמעותית להמשך פעילותם. אולי ניסיון העבר, חרף ההבדלים, יכול ללמדנו משהו: הנשיא המנוח סאלח, שהיה אחראי כנראה לחיסולו של חוסין אל-חות'י ב-2004, סבר כי בעקבות מותו של חוסין, תדעך התנועה החות'ית ועמה המחאה והלחימה בסעדה. בהמשך הוא קיווה כי דיכוי אלים במיוחד של שישה סבבי לחימה נגד החות׳ים (מלחמות סעדה), יפתור את הבעיה. למרבה האירוניה והטרגדיה, ב-2014 סאלח הפך לבעל בריתם של החות'ים לאחר הדחתו באירועי ה"אביב הערבי" של תימן, מתוך מחשבה שהם יוכלו לסייע לו לשוב אל השלטון. בדצמבר 2017 חיסלו אותו החות'ים.

>>> ענבל נסים לובטון היא מומחית לתימן מהאוניברסיטה הפתוחה וחוקרת במרכז דיין שבאוניברסיטת תל אביב