חלוקת עזה היא תוצאה סבירה לישראל

הדיון על עתיד רצועת עזה עלה שוב על סדר היום בעקבות הסכמת חמאס למסור את הנשק הכבד שבידיו. עם זאת, נראה שהספקות לגבי מימוש תוכנית 20 הנקודות של טראמפ ללפירוז ושיקום עזה עדיין תקפים. קשה להניח שחמאס (בדומה לחיזבאללה) יתפרק מנשקו ויוותר על השפעתו, ולו העקיפה, ברצועה. ארגון חמאס נותר השליט למעשה על השטח שבשליטתו - למעלה מ-30 אחוז מהרצועה (אם כי צה"ל ממשיך "לכרסם" באזורי השליטה שלו) ועל הרוב המכריע של האוכלוסייה העזתית.

בהנחה הנכונה שתוכנית טראמפ לא תקרום עור וגידים, הציג צה"ל תוכניות לחידוש המתקפה על חמאס במטרה לפרקו מנשקו ולממש את "הניצחון המוחלט" שחלק מהפוליטיקאים דורשים. ברם' יעד זה אינו מציאותי. אין זה מפתיע שצבאות טרור כמו חיזבאללה וחמאס אינם ניתנים לחיסול כאשר האידאולוגיה שלהם זוכה לתמיכה רחבה בקרב האוכלוסיות שבתוכן הם פועלים, ובייחוד כל עוד הם ממשיכים לקבל סיוע כספי וצבאי מחו"ל.

ראוי לציין כי ישראל לא הצליחה לחסל או לפרק את חמאס ביהודה ושומרון, שטח הנתון בשליטה צבאית ישראלית מאז 1967. בינתיים, סקרים מצביעים באופן עקבי על כך שחמאס נותר פופולרי בקרב הפלסטינים, חרף הסבל העצום שגרם הטבח שביצע ב-7 באוקטובר 2023 בישראל. יתרה מכך, לחמאס נשאר עדיין נשק רב ממה שהיה בידו לפני המלחמה. נראה שהארגון שיקם את רשתות ההברחה של אמצעי לחימה כדי להתאושש מן המכות שהנחית עליו צה"ל. הוא גם מגייס ומאמן לוחמים חדשים כדי לבסס את שלטונו ולהתכונן לקראת מתקפה ישראלית.

למרות שחיסול חמאס הוא יעד רצוי, ההסתפקות במצב הקיים היא תוצאה סבירה. אין ספק שצה"ל יוכל לכבוש את כל רצועת עזה, ומשימת "הניצחון המכריע" עשויה להיות מפתה, אך "סיום העבודה" בעזה מוטל בספק מכמה טעמים.

כיבוש כל רצועת עזה יהפוך את אוכלוסייתה דלת האמצעים, המונה כשני מיליון נפש, לנתונה לאחריותה הישירה של ישראל. שימור המצב הקיים - עזה מחולקת - פוטר את ישראל מנטל זה, שכבר הפך לאתגר עבור הקהילייה הבין-לאומית בעקבות אימוץ תוכנית טראמפ לעזה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. אומנם, גם במצב הקיים ישראל נתפסת כאחראית להכנסת הסיוע ההומניטרי ולתנועת האוכלוסייה אל הרצועה וממנה, אך זו אחריות פחותה.

כיבוש שכזה יהפוך גם את צה"ל, השולט גם כיום בכ-60 אחוז מן הרצועה - אזורים שברובם ריקים מאוכלוסייה עוינת - לצבא כיבוש הפועל בתוך אוכלוסייה אזרחית, שחמאס חינך אותה במשך שנים לשנוא ישראלים. אוכלוסייה מסוג זה מהווה קרקע פורייה לחמאס לניהול לוחמת גרילה נגד הכוחות הישראליים. אסטרטגיה שנועדה לקנות את ליבם של התושבים, הנהוגה לעיתים במלחמות נגד לוחמי גרילה, אינה אפשרות מציאותית עבור ישראל בעזה, וכל מיזם שאפתני לדה-רדיקליזציה סיכוייו להצלחה דלים ביותר, שכן מסגרת הזמן הנדרשת היא רב-דורית. עדיף לכוון את האנרגיה הישראלית למקומות אחרים.

המלחמה הרב-חזיתית מאז ה-7 באוקטובר 2023 היא המערכה הצבאית הממושכת ביותר בתולדות מדינת ישראל. בעוד שהחברה הישראלית הפגינה חוסן חברתי יוצא דופן וכלכלת ישראל הוכיחה חוזק ניכר, ישראל תשמח להפוגה. הפריסה הנוכחית בעזה - המספקת הגנה על יישובי עוטף עזה - דורשת מספר קטן יחסית של חיילים. סביר שחידוש המלחמה בעזה לצורך כיבושה ידרוש גיוס מילואים נרחב, ויהיה יקר בדמים, תרתי משמע. הצידוק לכיבוש מלא של עזה אינו מספיק משכנע בעת הזאת כשהישראלים כמהים לשגרה כלשהי.

עזה מחולקת, כזו שמותירה את חמאס בשליטה על חלק מן השטח וממשל צבאי ישראלי בשאר השטח, גם שומרת על השסע בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית, היריבה המרכזית לטווח ארוך של ישראל, שאינה מגלה כמעט כל סימן לריכוך עוינותה העמוקה כלפי המדינה היהודית. גישה זו משקפת את אסטרטגיית ישראל בעזה מאז גירוש הרשות הפלסטינית מעזה על ידי חמאס ביוני 2007. מדיניות הבידול בין עזה ליהודה ושומרון החלישה את התנועה הלאומית הפלסטינית וכרסמה בדרישה להקמת מדינה פלסטינית - שאליה מתנגדים כיום הרוב הגדול של הישראלים, המשוכנעים כי הפלסטינים לא יוכלו להפוך עורם ולהוות שכן טוב בעתיד הנראה לעין.

מתקפת 7 באוקטובר 2023 לא היה עדות לכישלון של מדיניות הבידול כשלעצמה. הכישלון נעוץ בשאננות מחפירה של אגף המודיעין של צה"ל ובדבקות בתפיסה ש"חמאס חלש ומורתע". מעל לכול, ישראל טעתה כאשר החזיקה במדיניות הריסון וההכלה לאורך זמן רב מדי. במסגרת מדיניות הבידול, ישראל אימצה בטעות גישה של "שקט תמורת שקט", תוך סובלנות כלפי מתקפות טילים חוזרות ונשנות על האוכלוסייה האזרחית שלה, ובעת שהיא אפשרה לחמאס להרחיב באופן משמעותי את יכולותיו הצבאיות. ישראל לא פעלה בנחישות מספקת כדי למנוע את בניין הכוח של ארגון חמאס. בסכסוך ממושך ועמיד, פתרון "כיסוח הדשא" - שימוש בכוח צבאי באופן תקופתי לשם גריעת יכולות האויב, בניית הרתעה זמנית, והארכת הפרקים שבין סבבים אלימים - הוא הגישה הסבירה היחידה לטיפול באויבים, בין שמדובר במדינות עוינות, בארגוני טרור, או בצבאות טרור. תפיסה זו אינה מציעה נקודת סיום חד-משמעית ולא ניצחון מכריע. היא מחייבת ערנות מתמדת ופעולה צבאית תקופתית, תוך הכרה בכך שהאיום עלול לצוץ מחדש בכל עת. בעזה, ישראל התרשלה בחובה ל"כיסוח דשא" תקופתי.

מובלעת בשליטת חמאס בעזה היא אפוא תוצאה נסבלת, ובלבד שישראל תזכור "לכסח את הדשא" לעיתים קרובות מספיק בעתיד. גישה זו גם משחררת את צה"ל מתפקידי כיבוש, הכרוכים בעלויות וסיבוכים פוליטיים. לבסוף, הוויתור על כיבוש כל עזה עשוי לחסוך לישראל את הביקורת הבין-לאומית הרפלקסיבית המלווה כל שימוש בכוח וכיבוש שטחים על ידי ישראל. הביקורת הנשענת לרוב על קריאה שגויה מיסודה של המצב, או תקינות פוליטית של יפי נפש, או צביעות של מתנגדי ישראל. בכל מקרה, על ישראל להבהיר כי אינה חותרת לספח את השטח שבשליטתה, וכן לאפשר המשך מענה הומניטרי כדי לצמצם את ההתעניינות של הקהילייה הבין-לאומית בנושא.

>>> פרופ' אפרים ענבר הוא מיסד מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) וחוקר בכיר במכון. הוא גם משרת כראש החוג לאסטרטגיה, דיפלומטיה ולביטחון במרכז האקדמי שלם