בבית חולים יש קו אדום שאסור לחצות אותו

אורן (שם בדוי) נקרא למילואים בגבול לבנון. הוא נפצע בתקרית באמצע הלילה ופונה למרכז הרפואי זיו משטח הלחימה במצב אנוש. בחדר הטראומה הצוות שלנו נלחם על חייו ועל רגליו. אחרי ניתוחים וטיפול ממושך, אורן פקח את עיניו ושאל: "מה קרה? הכול בסדר?". הוא לא שאל קודם על עצמו. הוא שאל על המדינה שלו ועל חבריו ליחידה.

השבוע נזכרתי באורן בעקבות הטענות שהועלו ופורסמו בנוגע לטיפול בלוחם הפצוע בבית החולים רמב"ם.

אני לא יודע מה בדיוק התרחש באותו חדר. מי צדק ומי טעה. אני גם לא חושב שנכון לקבוע זאת דרך הרשתות החברתיות או דרך כותרות. הטענות צריכות להיבדק ברצינות, במקצועיות ובהגינות. אם הייתה טעות, צריך להכיר בה ולתקן. אם לא הייתה, צריך לומר גם את זה בקול ברור. אבל לצד הבדיקה של האירוע הספציפי, אנחנו חייבים לדבר על משהו גדול יותר: על החברה שאנחנו רוצים להיות.

אני מנהל בית חולים בצפון. אני רופא. אני קצין בצה"ל. אני דרוזי-ישראלי גאה. מהניסיון שלי הלקח הוא ברור: בחדר הטראומה אין מחנות. יש בני אדם.

במערכת הבריאות הישראלית אין מחלקות אשפוז ליהודים ומחלקות לערבים. אין חדר מיון לימין וחדר מיון לשמאל. יש מטופל ויש צוות רפואי שמחויב להציל את חייו. יהודים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים וצ'רקסים עובדים יחד בבתי החולים שלנו. זו לא סיסמה: בחדר הניתוח, בטיפול נמרץ, תחת אזעקות. כשאלונקה נכנסת בדלת, ברגעים האלה, לא משנה מהיכן אתה, למי הצבעת או מה כתוב בתעודת הזהות שלך. כולנו סביב מטרה אחת: הצלת חיים של אדם.

• איש צוות רפואי ברמב"ם: "מטפלים בכולם, בלי להסתכל על לאום או גזע"

זו אולי אחת ההוכחות החזקות ביותר לכך שהחברה הישראלית עדיין יודעת להיות חברה של שותפות. עם זאת, השותפות הזו אינה מובנת מאליה.

מערכת הבריאות בנויה על אמון. מטופל צריך להאמין שהצוות שמטפל בו יעשה הכול כדי להציל אותו. אנשי הצוות צריכים לדעת שיבחנו אותם על פי המקצועיות, היושרה והאנושיות שלהם. לא על פי המוצא שלהם. לכן, צריך להבין כאן שני דברים בו-זמנית: צריך לבדוק כל טענה, גם כשהיא קשה. צריך להקשיב למטופל ולמשפחתו. צריך להיות מספיק אמיצים כדי לומר "טעינו" כשזו האמת. אבל באותה נשימה, אסור להפוך את הזהות של איש צוות לראיה נגדו. לא שמו. לא שפתו. לא מוצאו. לא דתו. אף אדם אינו אשם או זכאי בגלל הקבוצה שאליה הוא משתייך. זה נכון במערכת הבריאות, וזה נכון בחברה כולה.

בשנים האחרונות התרגלנו להסתכל על המציאות דרך מחנות. ימין ושמאל. יהודים וערבים. דתיים וחילונים. "אנחנו" ו"הם". אבל יש מקומות שבהם החלוקה הזאת פשוט אינה יכולה להתקיים. הם מעבר לוויכוח. חדר הטראומה הוא אחד מהם. כשהאמבולנס מגיע והדלת נפתחת, אין "אנחנו" ו"הם". יש אדם. יש חיים ויש צוות שמנסה להציל אותם.

על אורן הלוחם שנפצע בלבנון סיפרתי בטקס שבו קיבלתי דוקטור לשם כבוד באוניברסיטה הפתוחה. דווקא שם רציתי לבחור במסר של שותפות, שבעבורי הסיפור של אורן מייצג. אני מאמין במערכת בריאות שבה בוחנים אנשים לפי מה שהם עושים ולא לפי מי שהם. מערכת שבה אפשר לחלוק, להתווכח, לבדוק וגם לבקר, בלי לפרק את האמון שמאפשר לה לעבוד. אם נסדוק את האמון הזה, כולנו נשלם את המחיר.

המערכת הזו יקרה מדי, קריטית מדי וחשובה מדי מכדי להפוך אותה לעוד זירת עימות חברתי. שותפות אינה אומרת שאין מחלוקות, היא אומרת שאנחנו יודעים שיש דברים שגדולים מהמחלוקות שלנו. חיי אדם הם אחד מהם. בחדר הטראומה אין מחנות. יש בני אדם.

>>> פרופ' ואל"ם (במיל') סלמאן זרקא הוא מנהל המרכז הרפואי זיו, רופא מומחה