הכנסת שלחה מסר לציבור המשרת: יש דברים חשובים יותר מכם

ושוב החרדים נותנים לנו סיבה להעריץ אותם. לא חלילה על גדלות נפש או מסירות, לא על סולידריות גדולה או על התייצבות בשעת צרה - אלא על התמדה. על משמעת. על היכולת להציב מטרה, לרוץ אליה בעיניים עצומות, לא להתבלבל, לא למצמץ ולא לעצור עד שהיא מושגת.

• הדיל נמשך: החקיקה שמקודמת אחרי אישור "חוק יסוד: לימוד תורה"

אני מודה שאני לא חובבת מונדיאל גדולה, אבל כל מה שקורה כאן נראה ממעוף הציפור כמו משחק משובח: מאמן מובחר שחשב כל כך הרבה מהלכים קדימה, שחקנים שועטים על המגרש בלי מעצורים (וגם בלי מעצרים), מאגפים מכל כיוון ולא משאירים אפילו חריץ אחד קטן.

אז איך זה נראה מהמגרש הביתי של הכנסת? מטרת העל היא להבקיע בחוק הפטור מגיוס ולקבע פטור גיוס גורף לכל בחור צעיר "לומד" בגיל גיוס. התהליך לא צלח כמו שרצו, ואנחנו כבר בדקה ה-90, רגע לפני שריקת הסיום. אז שולפים את כל השפנים מהכובע, מורידים את הכפפות ונותנים את כל מה שנשאר. עולים שוב למגרש, הפעם עם עוד שני חיזוקים: חוק המעונות וחוק ביטול המעצרים, שנועדו לפתור את כל הבעיות שהתחיל לייצר חוק הפטור מגיוס.

אבל אל תראו אותם ככה. עכשיו כבר לא מסתפקים רק בחיזוקים, אלא מחפשים משהו הרבה יותר משמעותי: רשת ביטחון אמיתית, משהו שייתן את הנוקאאוט. אז הינה לכם - "חוק יסוד: לימוד תורה". חוק שנועד לתת עוגן חוקתי רחב יותר לערך לימוד התורה, ובכך לחזק גם את המהלכים שסביבו.

ואז אני מסתכלת על הצד השני של המגרש, ושם כבר אין שום דבר מעורר השתאות. יש בעיקר כאב. ואני לא כותבת את הדברים האלה מהיציע, אני חיה אותם. כבר כמעט שלוש שנים שאני חיה את הכנסת - יושבת בוועדות, במסדרונות, בפגישות ובדיונים, ורואה מקרוב איך מתקבלות ההחלטות ואיפה מושקעת האנרגיה הפוליטית.

ובאותן שלוש שנים אני גם אשתו של מפקד לוחם במילואים, ששירת מאות ימי מילואים מאז תחילת המלחמה. אני מכירה את המחיר הזה לא רק מהדיונים בכנסת, אלא מהבית: מהילדים שמחכים לאבא, מההתמודדות היום-יומית ומהמציאות שאלפי משפחות מילואים חיות כבר כמעט שלוש שנים.

שלוש שנים שהציבור המשרת מחזיק את המדינה הזאת על הכתפיים. שלוש שנים של מאות ימי מילואים, של משפחות שהתפרקו תחת הנטל, של עסקים שקרסו, של ילדים שגדלו חודשים ארוכים בלי אבא בבית, של נשים שניהלו לבד בית, עבודה וילדים, של אנשים שאיבדו חברים, בריאות ופרנסה. הציבור הזה לא ביקש מחיאות כפיים, הוא גם לא ביקש פסל בכיכר העיר. הוא ביקש שהמדינה תזכור מי נשא אותה על הגב בתקופה הקשה ביותר שלה.

ואז מגיעים לישורת האחרונה של מושב הכנסת, ומגלים איפה מושקעת כל האנרגיה. לא בחוק יסוד: השירות, לא בחיזוק משפחות המילואים, לא בתיקון העיוותים שנוצרו בשלוש השנים האחרונות, אלא בעוד ועוד מהלכים שמטרתם לעגן את הפטור משירות ולהבטיח שהוא יחזיק מעמד.

ודווקא זה שובר את הלב. פשוט בלתי נתפס איך אחרי כל מה שעברנו ועוד נעבור, אחרי כל המחירים ששילמנו ועדיין משלמים, הכנסת מסיימת את המושב הזה כשהמסר שהיא משדרת לציבור המשרת הוא: לא "ראינו אתכם", אלא "יש דברים חשובים יותר".

אז איך שריקת הסיום של מושב הכנסת הזה הייתה צריכה להיראות? "חוק יסוד: השירות". חוק שיעגן את השירות בצה"ל ובכוחות הביטחון כערך יסוד של החברה הישראלית. חוק שיעלה על נס את ערכי המסירות למדינה, הסולידריות, הערבות ההדדית והאחריות המשותפת להגנה על מדינת ישראל. חוק שיקבע כי מדינת ישראל מחויבת להעניק למשרתיה מעטפת אמיתית של קדימות והעדפה: בדיור, במיסוי, בתעסוקה, בהשכלה, במעונות, בבריאות ובתחומים נוספים שבהם המדינה קובעת את סדרי העדיפויות שלה - לא כהטבה, אלא מתוך ההבנה שמדובר באינטרס הלאומי של מדינת ישראל.

הציבור המשרת הוא התשתית שעליה נשענת המדינה – ביטחונית, כלכלית וחברתית. אם נמשיך לשחוק אותו, להעמיס עליו עוד ועוד ולשדר לו שהוא תמיד יעמוד אחרון בתור, בסוף לא רק המשרתים ישלמו את המחיר. כולנו נשלם אותו. חיזוק המגזר המשרת אינו מדיניות סקטוריאלית, הוא אינטרס לאומי – לא רק משום שזה הדבר הערכי לעשות, אלא משום שזה הדבר החכם ביותר שמדינת ישראל יכולה לעשות כדי להבטיח את עתידה.

אז מה עכשיו, אתם ודאי שואלים? עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. מדינה חייבת להחליט אילו ערכים היא בוחרת להציב במרכז, את מי היא בוחרת לחזק, ועל איזה בסיס היא מבקשת לבנות את עתידה. מדינה שלא יודעת להציב בראש סדר העדיפויות שלה את מי שמוכן לסכן את חייו כדי להגן עליה, היא מדינה שאיבדה את המצפן שלה.

את המצפן הזה אפשר וצריך להחזיר, לא רק למען הציבור המשרת, אלא למען מדינת ישראל כולה. כי חיזוק המגזר המשרת אינו טובה שעושים לקבוצה מסוימת - הוא הדרך להבטיח שגם בעוד עשרים ושלושים שנה תהיה כאן מדינה חזקה, בטוחה, מלוכדת ומשגשגת.

בסוף, ממשלות מתחלפות, כנסות מתחלפות וגם חוקים משתנים. ובבחירות הבאות, רגע לפני שאתם מכניסים את הפתק לקלפי, תשאלו את עצמכם שאלה אחת פשוטה: מי באמת מתכוון להציב את המגזר המשרת בראש סדר העדיפויות הלאומי? מי לא רק יודה למשרתים בטקסים ובנאומים, אלא גם יהפוך אותם לסדר העדיפויות של מדינת ישראל?

כי שלוש שנים הציבור המשרת עמד בחזית. הגיע הזמן שמדינת ישראל תעמיד אותו במרכז.

>>> עו"ד רותם אבידר צאליק היא מנכ"לית ומייסדת שדולת המשרתים, אשת מילואימניק