בימים הראשונים אחרי הטבח - חשבתי שזהו, זה הסוף של חמאס

אולי היה זה ההלם שאחז בי ב-7 באוקטובר, אולי קולות הזעקה לעזרה של החברים מהעוטף שרדפו אותי, ואולי יצר הנקמה, אבל בימים הראשונים אחרי הטבח - חשבתי שזהו, זה הסוף של חמאס. שמדינת ישראל לא תאפשר שארגון טרור שביצע את מעשי הטבח האכזריים עלי האדמות, יישאר מעבר לגדר. הרבה דברים השתנו אחרי 7 באוקטובר, דבר אחד ואולי החשוב ביותר - לא.

היום, 1,000 ימים אחרי, חמאס עוד שם, והכי עצוב, הוא לא הולך לשום מקום. אומנם צמרת ארגון הטרור נמחקה, צה"ל מחסל מדי יום מחבלים ובשב"כ סוגרים חשבון עם כל אחד ואחד מאלה שהשתתפו בטבח, אבל חמאס עוד שם - מגייס מחבלים, מייצר אמצעי לחימה, מכין את עצמו למלחמה הבאה וברחוב העזתי נשמעות קריאות בלתי נתפסות של המון עזתי "בלתי מעורב": "7 באוקטובר עוד יחזור".

זה או אנחנו - או הם, צעקתי מהיום הראשון ואני חוזר ואומר גם היום: זה או אנחנו - או הם. אם לא נפנים את זה, זה יקרה שוב. מהרצועה, מיהודה ושומרון, ממזרח, ומלבנון. חיזבאללה, החות'ים, האיראנים וגם חמאס ביהודה ושומרון - רואים שהשמיים לא נפלו עליהם אחרי 7 באוקטובר ולכן הם יבקשו לסיים את המשימה.

1,000 ימים אחרי, חייב לחזור ולהשלים את המשימה. "אם חמאס לא יתפרק מנשקו", אמר טראמפ: "אנחנו נפרק אותו. אם הוא לא יעשה זאת, הוא יחוסל מהר מאוד". ועכשיו, כשכבר אין לנו חטופים ברצועה. כשהמודיעין חזק, זה הזמן, לתת לכוחותינו לעשות את העבודה ולפרק את חמאס מנשקו. אם לא נעשה את זה עכשיו, הם שוב יגיעו לבתים שלנו. זה או אנחנו - או הם.

"חמאס לא רוצה הסלמה", הסבירו שוב ושוב בדרג הצבאי והמדיני לפני 7 באוקטובר. זה היה שקר. חמאס תמיד רצה הסלמה, הוא רק רצה לקבוע את גובה הלהבה. ישראל היא זאת שלא רצתה הסלמה, וכך נולדה מדיניות התגובה. לא יוזמים. מה עושים? מכילים, ומגיבים. וכך למעשה קנינו שקט עד שזה התפוצץ לנו בפנים באותו בוקר ארור כשמחוגי השעון הצביעו על השעה 6:29.

ובכן, אלף ימים אחרי אפשר לומר, לפחות נכון לכתיבת שורות אלה - שמשהו השתנה. מדיניות התגובה בעזה נמחקה. ישראל יצרה רצועת ביטחון אמיתית, קו צהוב שמרחיק משמעותית את האיום, וחשוב מכך, כבר לא מחכים לשיגור רקטה כדי לתקוף, לא מגיבים רק אחרי ירי לעבר כוחותינו. תוקפים אימונים של חמאס, מחסומים של ארגון הטרור, תת-קרקע וייצור אמצעי לחימה ומחסלים מחבלים שפועלים לשיקום היכולות של חמאס.

ועוד דבר אחד: אתמול, 999 ימים אחרי 7 באוקטובר: ניסן דה קלו חזר הביתה לנחל עוז. ניסן, סגן הרבש"ץ ב-7 באוקטובר, שאיבד חברים רבים, בהם הרבש"ץ הגיבור אילן פיורנטינו שנלחם והציל את הקיבוץ - החליט יחד עם משפחתו שזה לא יהיה שלם, עד שהוא יחזור הביתה.

זה לא עוד רגע, זה אחד הרגעים המרגשים. אני יודע כמה מורכב זה היה עבורו, אבל ניסן הגיבור, הוא באמת נדיר, מהזן של העוטף. היום יש בעוטף יותר תושבים ממה שהיה ערב 7 באוקטובר. בשלב זה, באמצעות התמיכה של מנהלת תקומה, ואחרי יותר מאלף פרויקטים שהוציאה לדרך, 43 מתוך 47 יישובי החבל שבו הביתה, ובמהלך השנה הקרובה צפויים להשלים את חזרתם כלל היישובים בעוטף למעט ניר עוז שצפוי לחזור במהלך שנת 2027.

המסר הוא פשוט: למרות ואולי דווקא בגלל מה שקרה כאן ב-7 באוקטובר - אנחנו חוזרים הביתה ומניפים את הדגל בגאווה. גבוה יותר מתמיד, כדי שגם ברצועה יראו ויפנימו: זה הבית שלנו ואנחנו לא הולכים לשום מקום.