בשורה התחתונה של סבב הלחימה הנוכחי, ממנו אנו מנסים אולי לצאת, ניצב מבחן הדאחיה. זהו היעד שבגינו יצאה ישראל למערכה מלכתחילה – לשבור את משוואת התגובה שהאיראנים מנסים לכפות עלינו. השאלה הפתוחה המונחת כעת לפתחנו היא האם ניכשל הפעם בשבירת המשוואה הזו, וכיצד בדיוק נצא מתוך האירוע.
בגזרת לבנון, צה"ל ממשיך לפעול כבשגרה בתוך "הקו הצהוב" ותוקף מאזור הזהרני דרומה - אך לא בביירות. משמעות הדבר היא שכרגע הפעילות בדרום עומדת בעינה, אך מכאן עולה סימן השאלה הגדול: מה יקרה אם נזהה איום ממשי בביירות ונרצה לפעול שם בצורה משמעותית?
חוסר הוודאות הזה נובע ישירות מכך שהנשיא טראמפ בלם את המהלכים הישראליים שתוכננו באיראן, זאת אל מול האפשרות ששני הצדדים ינצרו את האש. האיראנים הציבו את ביירות כתנאי מפורש והבהירו שלא יסבלו תקיפה שם, והשאלה הגדולה היא האם ישראל תוכל להשלים עם המגבלה הזו.
בפועל, הלחץ שמפעיל טראמפ עצר את האש באיראן, אך הותיר את הפעילות בלבנון תחת עננת אי-ודאות. טראמפ אמנם לא הצליח להגיע להסכם עם האיראנים, אך הוא אינו מהסס ללחוץ על צה"ל ולהכתיב את המגבלות הללו. השאלה המרכזית היא האם חוסר הבהירות הזה לגבי ביירות הוא שיחזיר בסופו של דבר את איראן מחדש לתוך המשוואה.
הספקות הללו מותירים סימני שאלה מורכבים, ולא בטוח שהסבב הנוכחי אכן הגיע לסיומו. קיימת אפשרות ממשית שניגרר לעוד סבב של התגוששות ולפעולות נוספות שאף עלולות להתרחב, שכן מתחת לפני השטח הבעיות היסודיות הללו פשוט נותרו ללא פתרון פתור.
במקביל, הניסיון הישראלי להפריד בין איראן לחיזבאללה נתקל בקשיים רבים ומותיר שתי תכליות פתוחות: הראשונה, התלויה בנו, היא ללחוץ על חיזבאללה וממשלת לבנון להגיע להסכם – יעד שהפעילות הצבאית מקדמת בהצלחה חלקית בלבד. התכלית השנייה, הבאת האיראנים עצמם להסכם, תלויה לחלוטין בטראמפ ולא בנו, וכרגע אינה נושאת פרי.
