הצ'ק הפוליטי האחרון: מי ירוויח ומי ישלם את מחיר הדיל החרדי? | הפרשנויות

בנימין נתניהו והחרדים נפגשו אתמול וסיכמו על חבילת חקיקה שצפויה לצאת לדרך רגע לפני הבחירות. מדובר בדיל גדול מאוד שאמור לרצות את כל השותפים הקואליציוניים רגע לפני שריקת הסיום.

החרדים מבקשים את חוק יסוד: לימוד תורה, חוק שנועד לתת להם מטריה הגנתית בבג"ץ מפני פסיקות עתידיות, גם בסוגיית הגיוס. הם דורשים את החוק הזה בקריאה השנייה והשלישית. בנוסף, הם רוצים עוד חוק שנועד לתת חסינות ספציפית לחרדים משתמטים מפני מעצר.

זהו דבר שאני לא רואה איך הוא עובר מבחינה משפטית. הם אמנם התנו שזה יהיה רק ללומדי תורה, אך איך מוכיחים שהם לומדי תורה ואם יהיה פיקוח? פה העניינים כבר מתחילים להסתבך, ולא נשאר הרבה זמן, אבל זה מה שהחרדים דורשים. כדי להשיג זאת, הם נאלצו להקריב את חוק המעונות וחוק הכשרות, כי באמת כבר לא נשאר זמן וצריך בסופו של דבר לייצר סדרי עדיפויות.

מה שנתניהו למעשה מבקש בתמורה כולל שלושה דברים:

• את החוק לפיצול והחלשת תפקיד היועץ המשפטי לממשלה – סוגיה שהוא בכלל לא אמור לגעת בה, כי הוא כמובן נוגע בדבר ועוסק בעניין אישי.
• את חוק התקשורת בקריאה שנייה ושלישית.
• את החוק להקמת ועדת חקירה פוליטית.

אם הדיל הזה יושלם, הבחירות יהיו ב-20 באוקטובר. אגב, גם אם לא, אני מאמינה שזה יהיה תאריך הבחירות, אבל הכנסת אולי תתפזר שבוע-שבועיים קודם לכן.

החרדים אומרים בהקשר הזה לנתניהו: "ייתן – יקבל, לא ייתן – לא יקבל". זה יעבוד בצורה כזו שקודם כל החרדים יקבלו הישגים, ובקרוב גם אמור להיות דיון ראשון בוועדת חוץ וביטחון. רק אז, לאט לאט, הם ישחררו את חרם החקיקה הקואליציונית על הדברים שהם לא מצביעים עליהם עכשיו.

זה לא יהיה להם פשוט. לחוק התקשורת, למשל, הם מתנגדים מסיבות אידאולוגיות וערכיות של חילול שבת ושידורים לא צנועים בפלטפורמה ממשלתית. אבל כרגע זה חלק מהדיל. אני מעריכה שהם ינסו להגיע לזה בסוף, אולי רק אחרי שהם יקבלו באמת את כל הדברים שחשובים להם.

ההסכמות האחרונות בין בנימין נתניהו למפלגות החרדיות אינן מסמלות הליכה "עד הסוף", אלא יותר כמו ריצה של "אקסטרה מייל". המטרה של שני הצדדים ברורה: הם רוצים לראות את החוקים שחשובים להם נכנסים לספר החוקים של מדינת ישראל. אמנם לא בטוח שהמהלך הנוכחי יסתיים בקריאה שנייה ושלישית, אך הקואליציה החליטה לצעוד יחד לפחות עוד שבוע אחד.

המחאה המתוכננת של אגודת ישראל ממחישה היטב את הסיפור. לכאורה, חסידי חב"ד או גורמים אחרים אינם בחדר – השר יצחק גולדקנופף לא הוזמן לפגישה, שבה נכחו רק אריה דרעי ומשה גפני. אך זהו בדיוק העניין: דרעי וגפני היו חייבים להציג הישג מוחשי ביד לפני שהחסידים יוצאים למחאות נרחבות ברחובות. ללא הישג כזה, לא יהיה להם שום הסבר מדוע הם אינם חוסמים כבישים. כעת, יש להם שני חוקים ביד.

ומה בנימין נתניהו מקבל בתמורה? חוקים שחשובים לו. ברגעים אלו, רגע לפני שהכנסת מתפזרת, שווה להסתכל ישירות אל הכדור ולשאול: מה נתניהו אינו מוכן להשאיר מאחור? התשובה ברורה: פיצול תפקיד היועמ"שית, חוק להחלשת התקשורת ומניעת ועדת חקירה.

נתניהו רוצה לוודא שבנושאים הללו הוא זה שכותב את הכללים, למקרה שלא ינצח בבחירות הבאות או שלא תעמוד לרשותו "קואליציית חלומות" כמו הנוכחית. מכאן ניתן ללמוד היטב על סדר העדיפויות של ראש הממשלה: הוא מוכן לשלם מחיר אלקטורלי, ובלבד שהחוקים הללו יקבלו צ'אנס לעבור, לצד דחייה קלה של מועד הבחירות.

מה עומד מאחורי החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ללכת על הדיל הנוכחי עם המפלגות החרדיות? כדי להבין זאת, צריך להסתכל על דילמה רחבה בהרבה.

לא מעט מראשי מפלגות הקואליציה – כולל, אגב, כמה גורמים בתוך המגזר החרדי עצמו – הציגו בפני נתניהו אזהרה ברורה. הם הבהירו לו כי תאריך הבחירות ב-20 באוקטובר הוא כמעט סופי מבחינת לוח השנה, וזה כמעט בלתי אפשרי לקיים אותן במועד אחר.

בשביל עוד כמה שבועות בודדים של כהונת ממשלה מתפקדת (ולא ממשלת מעבר), ובשביל להעביר את פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ואת חוק התקשורת, הוא גורר את המערכת למשבר מתמשך. הרי בכל שבוע החרדים ידרשו חקיקה נוספת, והממשלה תספוג נזק כבד בדעת הקהל.

אז למה בכל זאת נתניהו הלך על זה? התשובה נעוצה בסיפור המעצרים.חוק המעצרים הוא אמנם דרישה חרדית מובהקת, אך לדעתי נתניהו רוצה בו לא פחות מהם.

מדובר בחוק שנועד למנוע מעצרים של תלמידי ישיבה שתורתם אומנותם – אותם בחורים שלומדים באמת, ולא "אלה שעל הברזלים". לא מדובר בעריקים שעושים להם קבלות פנים המוניות ואז רואים תמונות שלהם באינסטגרם מתאילנד.

מה שבאמת הדליק את המגזר החרדי והוציא אותו מגדרו הייתה העובדה שלא נעשתה הבחנה בין אלה לבין אלה. המצב שבו כל אמא חרדית חרדה מכך שהבן שלה, שיושב ולומד בפוניבז' או בוויז'ניץ, עלול להיעצר – הוא זה שנתן לגיטימציה לתופעות המכוערות שראינו, כמו חסימות הכבישים מתחת לביתו של השופט סולברג ואחרים. כדי למנוע זאת, נתניהו הלך על המהלך.

מהצד השני של העסקה, נתניהו מקבל בונוס משמעותי: פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אם מדברים על רפורמה משפטית, זהו המהלך המשפטי המשמעותי ביותר שהממשלה הזו מנסה לקדם. מהלך דומה כזכור קרס בשנת 2023, וכעת הוא צפוי לקרות – אך עם כוכבית אחת גדולה מאוד.

זה שנתניהו, גפני ודרעי סיכמו על משהו, עוד ממש לא אומר שהוא אכן יקרה בפועל. למעשה, אם תשאלו את שלושתם ביציאה מהחדר, אני מעריך שכל אחד מהם יעניק סיכוי של פחות מ-50% לכך שהצד השני באמת יעמוד בהתחייבויות שלו.

רק הדיבור על התופעה המתרחשת בימים אלו בכנסת דורש בטן קשוחה במיוחד, או גלולה נגד בחילה לפני השידור. מדובר בברית של גנבים, בבולמוס גריפה של "עוד ועוד" המתרחש בדקות האחרונות של המושב.

קחו למשל את חוק הכשרות החדש, שמבטל את הרפורמה המצוינת שהוביל מתן כהנא. הדרישה המופרכת למנות 3,500 משגיחי כשרות חדשים אינה נובעת ממחסור במשגיחים, אלא מהרצון להחזיר את המונופול. מדובר ב-3,500 ג'ובים שילכו למקורבים, בעלות של קרוב למיליארד שקל שיצאו ישירות מהכיס של כולנו – רק כדי לקיים את הדיל הפוליטי הזה.

אני חוזר ואומר זאת כבר שנה וחצי: חוקי ההשתמטות האלה לא ייכנסו לספר החוקים, וטוב שכך. אך הבעיה האמיתית היא הטעם הרע שנותר, ואובדן מעט הכבוד העצמי שעוד נשאר – הן בצד החרדי והן בצד של נתניהו.

קשה להבין מה נתניהו חושב לעצמו: האם הוא מדמיין שאם יפסיד את הבחירות, הממשלה הבאה לא תבטל את כל החקיקה הזו ותתחיל הכל מההתחלה? בשביל מה הוא נלחם ומפסיד קולות?

האלקטורט של הליכוד לא יקבל בהבנה את "חוק יסוד לימוד תורה" בשבוע שבו קברנו חמישה לוחמים ממיטב בנינו.