המילואים קורסים, והמדינה והצבא מפירים את החוזה איתם

רס"ן איתמר ספיר ז"ל, סמ"פ בחטיבת המילואים 551, נפל השבוע בלבנון. נפילתו היא תזכורת כואבת, למי שצריך תזכורת, למחיר הכבד ביותר שעלולים איש מילואים ומשפחתו לשלם על שירותו. אנשים מעולים כמו ספיר, ששירת כקצין ביחידת מגלן בסדיר ובחטיבת הצנחנים המובחרת במילואים, יודעים שהוא חלק מהחוזה הלא כתוב שבין המדינה וצה"ל לבינם. אלא שזו השנה השלישית שהמדינה והצבא מועלים בחוזה הזה. המעילה הזו מביאה את מערך המילואים, בסיס כוחו של צה"ל, למצב מסוכן שספק אם היה כמותו.

מקבץ ידיעות אחרות מהימים האחרונים: צה"ל הודיע כי אנשי המילואים ישרתו השנה 100 ימים, ולא 70 כפי שנאמר בתחילת השנה. גם מאה הוא מספר חסר משמעות, כי הוא לא מהווה שום תקרה: צה"ל קורא לאנשי מילואים רבים בצו 8 פתוח, שתאריך הסיום שלו הוא פחות או יותר כשאיש המילואים אינו יכול עוד. אנשי חטיבה 551 מציינים עכשיו את תקופת המילואים השביעית שלהם מאז 7 באוקטובר, כולל שתי הקפצות לא מתוכננות.

במקביל, דורש הצבא תוספת של כ-40 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון, שכבר הוגדל השנה בסכום דומה, לסכום כולל שיעלה על 180 מיליארד שקלים. במשרד האוצר טוענים שחלק גדול מההוצאה העודפת נובע משימוש חסר גבולות באנשי מילואים - 100 אלף במקום 40 אלף שתוכננו, בעלות של 30 מיליארד שקל לסעיף זה בלבד. רק מיעוטם הם לוחמי חוד כמו אנשי 551; רבים מהם נקראים למשימות שסדירים יכולים לבצע, במסגרת האבטלה הסמויה בסדיר המוכרת לכל חייל.

ידיעה אחרונה היא ציטוט מדברי הרמטכ"ל אייל זמיר, החוזר ואומר שצה"ל ומערך המילואים נמצאים על סף קריסה. זמיר מתייחס בכך לצורך לחוקק חוק גיוס ראוי, להאריך את השירות הסדיר ולהגביה את תקרות הקריאה למילואים - שכאמור, גם הן אינן יותר מהמלצה לא מחייבת. בצבא שזמיר גדל בו הייתה נהוגה אמרה, לפיה כשאתה מורה על מישהו באצבע שלוש אצבעות פונות אליך. ובעוד הרמטכ"ל ומפקדי הצבא הבכירים צודקים כשהם מפנים אצבע אל הדרג המדיני והפוליטי; הם מתעלמים משלוש האצבעות המופנות אליהם.

המפקדים, שאינם מכירים באמת את חיי המילואים, אינם ערים למלכוד שבו נמצאים היום עשרות אלפי מילואימניקים, ששירתו מאות רבות של ימים מאז 7 באוקטובר, ואין להם שום מושג מתי מצב זה עשוי להשתנות. במצב שכזה גם השכיר (ובוודאי העצמאי) אינו יכול לחזור לעבודה במשמעותה המלאה. אם הוא עובד במקביל - ואחת האמיתות שלא מרבים לדבר עליהן הוא שכך עושים אנשי מילואים רבים, והצבא קורא להם בתנאים של "שבוע שבוע" כי אחרת לא יגיעו - העלות שלו למדינה היא כפולה, אבל תרומתו לעבודה היא חלקית, ויכולתו להתקדם בה אפסית. לא אחת מקום העבודה שלו נשמר רק בגלל תחושת המחויבות של המעסיק וההגנה החוקית, שני דברים שיש להם תאריך תפוגה.

התגמול הכפול למי שמשרת ועובד בו-זמנית הוא בבחינת מלכודת דבש, ששומרת אותו במילואים בגלל האילוץ הכלכלי, סוג של "צבא מקצועי" המפרק את הלכידות היחידתית ומשאיר בשירות רק את מי שכבר לא יכול אחרת. וזה עוד לפני שמנינו את המחיר הנפשי, המשפחתי והחברתי הכבד, וכמובן את סיכון החיים של מי שמשרת בתפקידי לחימה. העלות במונחי התפוקה הצבאית והעול על תקציב המדינה כבדים.

התשובה הקבועה לאמירה הזו היא שמה לעשות, צורכי הביטחון רבים והשורות חסרות. זוהי אמירה המתעלמת מכך ש"צורכי הביטחון" אינם אילוץ אובייקטיבי משמיים, אלא בחירה הנובעת מדרך ניהול המערכה, בוודאי מערכה רב-זירתית הנמשכת כבר שנתיים וחצי, ויעדיה הופכים מטושטשים יותר ויותר. בניגוד למה שמוכרים לציבור בטלוויזיה, המשך המלחמה אינו כוח עליון. הוא החלטה של בני אדם. בחליפות ובמדים.

צה"ל פועל היום מתוך ההנחות הבאות: ההגנה על הגבול דורשת "חגורות ביטחון" כפולות ומשולשות - בתוך רצועת עזה ועל גבולה, בתוך לבנון וסוריה ועל הגבול, בשטח איו"ש ובגבול המזרחי. מלחמת ההתשה במעגלים הרחוקים היא מתמדת, כמעט נצחית: רק טראמפ יחליט מתי תסתיים המערכה באיראן, אבל אצלנו כבר מדברים על הצורך הוודאי בסיבוב הבא. "סופר ספרטה" של בנימין נתניהו כבר קמה בפועל, והיא מפלצת הבולעת דם, דמים וחיים ראויים ואינה יודעת שובע.

נהוג לומר שבדמוקרטיה הדרג המדיני קובע מטרות, והדרג הצבאי מבצע. זה נכון אבל לא מדויק: בכל מדינה, בוודאי בישראל, הדרג האופרטיבי הוא שותף, לפעמים שותף מכריע, בעיצוב המערכה. במערכה הנוכחית, שבמונחי זמן ועצימות לא הייתה כמוה, זה מתחייב עוד יותר.

המילואים נבנו למערכות קצרות ומכריעות. אחרת אין בהם היגיון: חטיבת מילואים שמתאמנת חודש בשנה ומגיעה למערכה שכזו היא מכפיל כוח אדיר; 551 היא אחת מארבע חטיבות מילואים הופכות את חטיבת הצנחנים הסדירה לכוח של יותר מאוגדה, בעלות של חודש בשנה מזמנו של הלוחם. אבל אם המילואימניק מגיע לארבעה חודשים בשנה, העלות בכל מובניה - תקציבי, משפחתי, חברתי, סיכון חיים - הופכת אותו לחייל יקר, ספק יעיל, המועלה קורבן על מזבח אי ההחלטה והשיקולים הזרים של פוליטיקאים בחליפות והפוליטיקה המפוחדת של הצבא מולם.

אם זמיר רוצה לעמוד במה שתובעות ממנו שלוש האצבעות המופנות כלפיו, עליו להבהיר לדרג המדיני שניהול המערכה הזו פשוט אינו מחזיק מעמד, אינו משיג מטרה כלשהי, ושוחק את הצבא באופן שיקשה עליו לבצע משימות ראויות בעתיד. עליו לתבוע לא רק להביא יותר חיילים ויותר כסף, אלא גם לבטל משימות מיותרות ומזיקות. זו המשמעות האמיתית של החוזה בין הצבא למשרתי המילואים, שמשלמים את כל המחירים ומקבלים מהמדינה וממפקדיהם בעיקר מילים גבוהות.

>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית המחקר "מדיניות הביטחון הלאומי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)