הסכם ארה"ב-איראן: החמצה היסטורית - שעדיין ניתן למנוע

הנשיא דונלד טראמפ בחר לחתום על הסכם ההבנות עם איראן בארמון ורסאי. באופן סמלי, במקום זה גרמניה חתמה על הסכם הכניעה מול מדינות ההסכמה וסיימה את מלחמת העולם הראשונה. אז ארצות הברית הייתה בצד המכניע - הפעם היא בצד השני. מזכר ההבנות שנחתם עם איראן כולל ויתורים אמריקניים מטרידים, ונתפס ככישלון אסטרטגי דרמטי, שמגיע דווקא אחרי הצלחות צבאיות מרשימות. ועדיין, לא מדובר בסוף פסוק. ארצות הברית מחזיקה מנופים חשובים מול איראן, שמתמודדת עם קשיים אדירים מבית, ותוכל להשתמש בה אם טראמפ יתעשת ביכולתו לחלץ ויתורים מהותיים מהמשטר בטהראן. ישראל, שמודרה על ידי טראמפ מהמשא ומתן ולא השפיעה על תוצאותיו, חייבת לפעול לחדש את התיאום האסטרטגי וההבנות עם ארצות הברית, בכל הדרגים.

חרף העיכוב בהתנעת השיחות בין הצדדים בשווייץ, מזכר ההבנות מגדיר תקופת משא ומתן של 60 יום על "הסדר קבע", שייתכן ותוארך כפי שמאפשר ההסכם וכבר הצהיר טראמפ. המשא ומתן עשוי להימשך עד אחרי בחירות האמצע בארצות הברית בחודש נובמבר.

הסכם ורסאי של טראמפ

מדובר בהסכמות בעייתיות במיוחד מנקודת מבט ישראלית. מזכר ההבנות כולל שורת ויתורים לאיראן:

1. בסעיף הראשון הוא כורך את המלחמה באיראן עם המאבק נגד חיזבאללה בלבנון. הוא מכתיב שגם בה ייפסקו הפעולות הצבאיות ותובטח שלמותה הטריטוריאלית - כלומר תבוצע נסיגה ישראלית. לשון ההסכם, מהלכי טראמפ לרסן את תקיפות ישראל בדאחיה, בשבועות האחרונים, ועיכוב התחלת השיחות שייתכן קשור בהמשך הלחימה לבנון, מגבילים בפועל את חופש הפעולה שלה בלבנון, עליה איראן למעשה פורסת חסות, גם אם כוחות צה"ל לא נדרשים לסגת באופן מידי.
2. בתחום הגרעין, איראן מתחייבת שלא לרכוש או לפתח נשק גרעיני, והצדדים מסכימים לפתור את סוגיית האורניום המועשר, כמינימום, באמצעות דילולו בתוך שטח איראן בפיקוח הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית. מדובר בוויתור אמריקני, מראש, אחרי שטראמפ חזר והצהיר כי האורניום יצא החוצה מאיראן. בנוסף, לא מוזכרת סוגיות הקפאת ההעשרה באיראן ואיסור צבירת חומר, עליהן ינוהל משא ומתן.
3. צינור חמצן פיננסי למשטר האייתוללות ומשמרות המהפכה - בניגוד להצהרות טראמפ כי הסרת סנקציות או שחרור כספים מוקפאים של איראן יותנו בביצועים איראניים, ההסכם מאפשר לאיראן למכור נפט באופן מידי, ומפשיר את כל 24 מיליארד הדולר של כספיה המוקפאים, בתמורה לעמידה בתנאי ה-MOU ולא כחלק מהסדר הקבע.
4. מצר הורמוז - המנוף העיקרי של איראן מול ארצות הברית והכלכלה הגלובלית - ייפתח לתנועה, אולם איראן מתחייבת שלא לגבות בו דמי מעבר רק ב-60 הימים הראשונים, שאחריהם, במשתמע, תדרוש תשלום על "שירותים ימיים", הגם שבניגוד לחוק הבין-לאומי.

אפילו יותר מתוכנו של הסכם המסגרת, מדאיגה הדרך שבה הצדדים הגיעו אליו, המהווה סימן מטריד מאוד לבאות. מאזן המנופים הדו-צדדי, תפיסת החוסן הא-סימטרית של איראן, והרתיעה של ארצות הברית מעימות מתמשך, מייצרים נרטיב של תבוסה אמריקנית, ונקודות לחץ שאיראן יכולה להפעיל ב-60 ימי המשא ומתן הבאים.

טראמפ הפגין להיטות רבה מדי ובלתי מוסתרת לסיים את המלחמה, שנוצלה על ידי איראן. במסגרת זאת, הוא ויתר על הסיבה שלשמה יצא אליה - רצח מפגינים באיראן - תוך נטישתם ומתן לגיטימציה למשטר בטהראן, עמו ניהל משא ומתן בזמן שהוא ממשיך להוציא להורג אזרחים.

הלהיטות לסיים את המלחמה שחקה את האיום הצבאי האמין על איראן (הגם שייתכן ויתחדש בתרחיש של כישלון המשא ומתן) ועלולה להותיר בידיה מנופים פוטנציאליים במצר הורמוז, ובדמות איום נוסף על מתקני האנרגיה של מדינות המפרץ, שבניגוד ללבנון, ההסכם לא דורש מאיראן לכבד את ריבונותן. סוגיית הטילים של איראן נעדרת מההסכם ומהמשא ומתן עם איראן בכלל, אחרי שתקפה את כל שכנותיה. חמור מכך, טראמפ אפילו הכיר בזכותה של איראן להחזיק בטילים, כמו כל יתר המדינות.

ולבסוף, קשה להימנע מהתחושה כי טראמפ השליך את ישראל תחת גלגלי האוטובוס, אחרי שנלחמה לצידו "כתף את כתף", הגביל את חופש הפעולה שלה, והחליש את מעמדה בעולם. כמובן, שגם למדיניות ישראל עצמה, כפי שניהל אותה ראש הממשלה ישירות מול טראמפ, חלק בכישלון הזה.

אל מול גישתו הרפה של טראמפ, איומיו הלא אמינים, הריסון שכפה על ישראל וחוסר הרצון להפעיל מבצע צבאי מוגבל לפתיחת מצר הורמוז - איראן הפגינה ביטחון עצמי ואורך רוח, ובאמצעות המתווכות הצליחה "למסמס" כל דרישה אמריקנית.

יתרה מכך, איראן ממשיכה להתריס ולאיים גם לאחר החתימה על ההבנות, למשל בירי לעבר ישראל אם תמשיך לפגוע בחיזבאללה בדרום לבנון. בנוסף, לאחר שהבינה את עוצמת המנוף שהשליטה במצר הורמוז מספקת לה - לא רק על ארצות הברית ומחירי הדלק בה ערב בחירות, אלא על הכלכלה הגלובלית כולה - היא מאיימת שלא תסכים לחזור ל"סטטוס קוו אנטה" במצר. בכך, היא עלולה לזעזע את הנורמות של חופש השיט במים בין-לאומיים, באופן שעלול להקרין על "צווארי בקבוק" ימיים נוספים מבאב אל-מנדב ועד מצר מלקה.

אופק מסוכן אבל לא סוף פסוק

אם הממשל האמריקני בהובלת טראמפ ימשיך לשדר רצון להימנע מעימות בכל מחיר ולצמצם את הנוכחות הצבאית באזור, תוצאות המשא ומתן על "הסדר קבע" עלולות להיות רעות לא רק לישראל, אלא גם למעמדה הגלובלי של ארצות הברית, לעולם וכמובן למורשתו של טראמפ עצמו.

במקרה כזה, איראן עלולה להמשיך להחזיק מנוף מאיים במצר הורמוז נגד כל מדינות המפרץ ומדינות אסיה ואירופה, ותהפוך לכוח שיש להתחשב בו ברמה העולמית. ארצות הברית תאבד את הקרדיט שצברה כמעצמת-העל הדומיננטית במזרח התיכון בשנתיים החולפות, באופן שעלול להגביר את התעוזה של סין מול טייוואן ושל רוסיה מול אירופה. כל אלו, עוד לפני שהגענו לסוגיית הגרעין ולאפשרות שהמשטר באיראן יתפתה לנצל חולשה אמריקנית בעתיד כדי לקחת סיכון ולנסות לפרוץ ליכולת גרעין צבאית.

זה לא חייב להיות כך. בניגוד לדימוי החולשה ששידר טראמפ במהלך המשא ומתן, והתחושה כי הממשל נקלע לנחיתות לקראת המשכו, ארצות הברית מחזיקה בידיה קלפים ומנופים נוספים על איראן, יותר ממה שנדמה. באמצעות שימוש נכון ובעיקר נחוש בהם, ביכולתו של טראמפ להחזיק את איראן "באוויר" לאורך זמן, באופן שיגביר את הלחץ על המשטר להסכים להסדר סביר בסוגיית הגרעין.

איראן ספגה מהלומות חסרות תקדים במהלך המלחמה, ונפגעו קשה תשתיותיה הכלכליות, הצבאיות (כולל התעשייה הצבאית), הביטחוניות והשלטוניות. בעל הברית המרכזי שלה בלבנון הוכה קשות, סוריה התנתקה מהציר והיא אנטי איראנית כיום, ומעל לכל למשטר בטהראן אין יכולת להתמודד עם הבעיות הכלכליות והתשתיתיות של המדינה, בייחוד בצל עלויות שיקום אדירות של מאות מיליארדי דולרים, שמכירת נפט והפשרת כספים לא יכולות לכסות. בתנאים אלה, המשטר חושש מזעם ההמונים ומיציאתם המחודשת לרחובות, גם אם הוא עדיין נחוש לדכא אותם פעם נוספת באותה מידה של אכזריות.

אחרי ההבנות עם איראן, ישראל זקוקה להבנות עם ארה"ב

כדי לנצל את החולשות של המשטר האיראני, ארצות הברית חייבת, קודם כול, לשלול ממנו את "קלף הורמוז". כדי להשיג את המטרה הזאת, ארצות הברית נדרשת להשאיר לאורך זמן כוחות ימיים גדולים באזור, עדיף במסגרת קואליציה בין-לאומית, שמשימתם תהיה כפולה: להיות מוכנים עם תוכנית מבצעית עדכנית למנוע בכוח כל מהלך איראני לשיבוש חופש השיט (ולא להיתפס בהפתעה בהורמוז כמו בתחילת המלחמה); ולהטיל סגר מידי על נמלי איראן, במקרה כזה. במקביל, ארצות הברית ובעלות בריתה צריכות לנצל את פתיחת המצר כדי לחדש ולהגדיל ככל האפשר את מלאי הנפט בעולם, באופן שייצר אורך נשימה לכלכלה הגלובלית אם איראן תכפה עימות נוסף במצר הורמוז; ולחדש באופן מואץ את המלאים הצבאיים למקרה של הסלמה.

הצורך הדחוף של איראן ב"חמצן מזומנים", מאפשר לארצות הברית לנהל משא ומתן קשוח ולהתעקש כי כל תמורה נוספת לאיראן תהיה מותנית בביצועים, בייחוד בסוגיית הגרעין. למעשה, גם אם המשא ומתן לא יתנהל מעתה תחת אש צבאית, כפי שקיווינו, הוא יכול להתנהל תחת "אש כלכלית".

ישראל מודרה מהמשא ומתן שניהלה ארצות הברית עם איראן על הסכם המסגרת. בצל המשך השיחות הגורליות בין ארצות הברית לאיראן, זה מצב שחיוני לתקן. לשם כך, נדרשת פעילות מדיניות "מלמטה למעלה" כדי שהחלטות רגישות ומתחים בין המדינות, לא יידונו בפעם הראשונה בדרג נשיא-ראש ממשלה, כפי שקרה במהלך המלחמה והביא לתוצאות גרועות לישראל. חיוני להחיות את קבוצת העבודה הבין-ארגונית, בדרג בכיר, בין ישראל לארצות הברית, שפעלה בעבר, כדי לדון במהלכים הבאים מול איראן, ולהכין טוב יותר את השיחות בדרג מנהיגים כדי שיגיעו להסכמות במקום ל"שיחות השפלה ונזיפות בתקשורת".

אחרי ההבנות עם איראן, צריך הבנות בין ארצות הברית לישראל. חיוני לחתור להסכם מקביל בין המדינות, שיכלול ערבויות, ביחס לאיראן, כולל: מערכה מודיעינית משותפת, תכנון מקרים ותגובות, פרמטרים להסכם שישראל תוכל לחיות אתו (ישראל צריכה להפסיק לשלול על הסף כל הסכם עם איראן), הפריסה הצבאית האמריקנית באזור, האצת חידוש יכולות צה"ל (כולל הסכם סיוע חדש ונוכחות אמריקנית קבועה בישראל).

בנוסף, שתי המדינות צריכות להסכים על קווים אדומים ועל הצעדים האיראניים בגרעין שיהוו טריגר לפעולה מתואמת, איכות הפיקוח על האתרים, ותוכנית פעולה במקרה שאיראן תשקם את מערך הטילים בהיקפים המסכנים את ישראל.

ביחס ללבנון, נדרש להסכים עם ארצות הברית על חופש פעולה נגד התעצמות, נסיגה רק במקביל לפירוז חיזבאללה, מונופול על הנשק בידי ממשלת לבנון וביטול כל נוכחות צבאית איראנית בלבנון. בנוסף, ברמה האזורית, אחרי ההתקפות של איראן נגד שכנותיה, חיוני לקדם הקמת מערך ביטחון משותף במזרח התיכון, ולהתניע מחדש נורמלזיציה ואינטגרציה של ישראל באזור.

בשורה התחתונה, ללא גישה נחושה ותקיפה מול איראן, ארצות הברית לא תצליח לחלץ הישגים מהמשטר האיראני, למרות שהם בהישג ידה, ותוביל להחמצה היסטורית ואולי אף לבכייה לדורות.

>>> האלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL

>>> אל"ם (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL