מה עושים כשכוח לא מפחיד יותר את האויב

הסבב האחרון מול איראן מוכיח שוב את הנחישות של המשטר לא רק שלא להיכנע, אלא גם להמשיך ולהיאבק על האינטרסים והכבוד הלאומי שלו. בעקבות האובדן הבלתי צפוי של סוריה, המשטר עושה כל מאמץ להפגין שליטה ושיתוף פעולה עם השלוחים האחרים - חיזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן והמיליציות בעיראק. שיתוף פעולה זה נועד להפגין כי למרות המכות הקשות שספג "ציר ההתנגדות" הוא ממשיך למלא תפקיד במאבק נגד ארצות הברית, ישראל ובעלות בריתן.

התשובה הישראלית עד כה היא כי מה שלא הושג בכוח, יושג ביותר כוח, אלא אם כן כמובן טראמפ עוצר אותנו. אחד הציטוטים המיוחסים לנתניהו בישיבת קבינט שקדמה למתקפה על איראן בחודש יוני 2025 ("עם כלביא") הוא ש"רק כוח עובד, כשמפחדים ממך". ומה קורה כאשר הכוח אינו מפחיד את האויב, כמו במקרה של איראן, חיזבאללה וחות'ים? אז משתמשים ביותר כוח. הפתרון הזה, כפי שכבר הוכח בסכסוכים עם מדינות וארגונים המחזיקים באידיאולוגיה קנאית דתית או לאומנית ונחושים שלא להיכנע – מצב שהוא יותר גרוע מבחינתם מאשר מוות – אינו מביא ל"ניצחון" הסופי. זה קרה לאמריקנים בווייטנאם, באפגניסטן ובעיראק, זה קרה לסובייטים באפגניסטן, וזה יקרה גם קרוב לוודאי לפוטין באוקראינה.

"רק כוח עובד, כשמפחדים ממך" - אבל מה קורה כשהאויב לא מפחד?

אז האם יש פתרון, ואם כן מהו? ראשית, חכמה היא ההבנה כי סכסוכים מעין אלה אינם נגמרים ב"זבנג" וגמרנו. הם לוקחים זמן. שנית, קיימת גם אפשרות שהם לא יסתיימו, אלא יימשכו בדרגות שונות של עצימות. אבל קיימת גם דרך שלישית והיא אימוצה של גישה עקיפה וחשאית שמשתמשת במעשי חתרנות ותחבולה כדי לערער את האויב בתוך הבית שלו, מתוך מטרה להחלישו, ואולי בטווח הארוך גם להפילו.

בשיטה זו נעשה שימוש למעשה בעיקר נגד איראן. ההיגיון העומד מאחורי ההתמקדות באיראן הוא שפגיעה מהותית בלב (איראן) תפגע באופן אנוש גם באיברים (השלוחים). כך למשל במשך שנים פעל המוסד באיראן ומחוצה לה על מנת לחבל בפיתוח הגרעין – כולל גם התנקשויות במומחי גרעין והעומדים בראש הפרויקט. בהקשר זה ניתן לכלול גם את הפעילות של המוסד בתוך איראן בכלל ובקרב הכורדים בפרט להוביל מהלך להפלת המשטר. עם כל ההצלחות לאורך הדרך, המטרה הסופית – מניעת איראן גרעינית או הפלת משטר – לא הושגו, בין השאר בשל הערכת חסר של הקושי של המשימה מצד אחד, והערכת יתר לגבי המוטיבציה הכורדית להילחם נגד המשטר מצד שני.

אי לכך, המטרה צריכה להיות החלשת השלוחים אבל בשיטות אחרות. למעשה, השינוי שהתחולל בסוריה והוביל להוצאתה ממעגל השלוחים יכול לשמש לקח ודוגמה מבחינה זו שהוא היה בעיקרו תולדה של שינוי פנימי שהחל עם התקוממות אזרחית ב-2011, כאשר ישראל מסייעת לתהליך הזה באמצעות החלשת המשטר. במילים אחרות, התהליך חייב להיות פנימי, כאשר ישראל מסייעת לו בדרכים שונות המותאמות לזירה הספציפית.

הדרך השלישית: איך ישראל יכולה לנצח מבלי לירות יותר

האתגר העיקרי הוא חיזבאללה בלבנון. כל עוד ישראל כובשת שטחים שם היא מתדלקת את האידיאולוגיה של הארגון, שתמיד הציג את "הכיבוש הישראלי" כסיבה להמשך המאבק המזוין, דבר שמחזק את הנרטיב שלו כ"מגן לבנון".

ישראל צריכה לסייע לתהליך הפנימי בתוך לבנון להגביל את כוחו של חיזבאללה. השינוי בשיח הלבנוני כלפי הסדר עם ישראל הוא דרמטי, במיוחד כאשר הוא מובל על ידי הנשיא והממשלה. זהו תהליך שצריך לרתום אליו את מדינות האזור (מפרציות, סוריה, ירדן ומצרים - כל אחת על תרומתה הייחודית) ואת הקהילה הבין-לאומית ומוסדותיה, כולל ארצות הברית, האיחוד האירופי, הבנק העולמי ועוד. תהליך הגבלת כוחו של חיזבאללה חייב יהיה לכלול שלל אספקטים שהם לא רק לפרק את הארגון מנשקו ולתת עוד נשק לצבא לבנון, אלא זהו מהלך פוליטי-דיפלומטי שלם וארוך שנים.

ישראל צריכה להתמיד בניסיונות להגעה להסכם עם לבנון הרשמית, ובכך לתקוע חיץ בינה ובין חיזבאללה. נסיגה ישראלית מדרום לבנון יכולה להיות מוצגת בחשאי באופן המותנה בפירוק חיזבאללה מנשקו, ובכך ליצור "אופק מדיני" עבור לבנון הרשמית, כאשר בינתיים השיעים שברחו מכפריהם בדרום מהווים מוקד לחץ על חיזבאללה. כל הישג חייב להיזקף לזכותם של מוסדות הממשל הלבנוניים.

במצב הנוכחי, צבא לבנון אינו מסוגל לפרק את חיזבאללה מנשקו. לשם כך יש לחזק את הצבא בכוח אדם ובציוד מתקדם. ישראל אינה צריכה לחשוש מצבא לבנוני חזק יותר. שילוב של נשק מערבי הממומן מכסף מפרצי, וכן אימון היחידות בירדן או מצרים, עשוי להוות פתרון. המטרה הסופית היא לא רק לחזק את הצבא מבחינה צבאית, אלא להפוך אותו לגוף המסוגל לקיים משימות בסיסיות של צבא השולט במרחב; גוף ששני הצדדים יכולים לסמוך עליו; אטרקטיבי למשרתים בו מבחינה כספית (כיום למשל פעיל חיזבאללה מרוויח הרבה יותר מחייל בצבא). בקיצור, הפיכת הצבא למוסד מרכזי במדינה.

קהילת המפתח היא העדה השיעית, כאשר איש המפתח הוא יו"ר הפרלמנט – נביה ברי, ראש ארגון "אמל". אם בעבר ברי תמך לחלוטין בעמדת חיזבאללה, ניכר כי כיום מתגלים בקיעים בעדה לנוכח השיח החדש. את התהליך הזה צריך לחזק בדרכים יצירתיות, כאשר המטרה היא לייצר אלטרנטיבה אטרקטיבית שאינה חיזבאללה - הפעם בהובלת המדינה הלבנונית. ישראל והקהילה הבין-לאומית יכולות לסייע לחיזוק התהליך הזה באמצעות מתן סיוע כספי ולוגיסטי בבניית הדרום, וזאת בניגוד למה שחיזבאללה עשה בלבנון בכסף איראני לאחר 2006. חיזבאללה זה לא רק טילים ונשק - זה גם בנקים, מרפאות, סופרמרקטים מסובסדים, בתי ספר וכן הלאה. כניסתה של המדינה הלבנונית לוואקום הזה, בשיתוף עם גורמים שיעים שאינם חיזבאללה, היא היא המפתח.

הזירה השנייה של השלוחים היא החות'ים בתימן וסכנת סגירת מצר באב אל-מנדב לשיט ישראלי. הדרך היצירתית להחליש את שלטון החות'ים הוא באמצעות מתן סיוע כספי, צבאי ולוגיסטי ל"מועצת המעבר הדרומית בעדן", אשר חותרת להקמת מדינה בדרום תימן, כפי שהיה עד האיחוד בין הצפון לדרום ב-1990.

גוף זה נתמך על ידי המערב באופן כללי ועל ידי איחוד האמירויות באופן ספציפי. מאז מתקפות החות'ים על ספנות בים סוף, הופיעו סימנים לפתיחות של גורמים במועצה כלפי שיתוף פעולה עקיף עם ישראל נגד החות'ים, ואף דווח על אפשרות עתידית להצטרפות להסכמי אברהם אם תקום מדינה דרומית עצמאית. הבעיה העיקרית כעת היא חילוקי הדעות בין איחוד האמירויות לסעודיה לגבי גורל תימן, אולם לו הושגה הסכמה, מדינה בדרום תימן עשויה הייתה לאתגר את החות'ים ולהסיט את תשומת ליבם. בכך ישראל הייתה קונה גם אחיזה באזור בעל חשיבות אסטרטגית, בדומה לקשר שנבנה בסומלילנד, אם כי הוא לא חייב להיות פומבי כמו שם.

מדיניות כזו של ישראל בלבנון ובתימן תתנהל מתחת לרדאר ולא תעורר אנטגוניזם כמו השימוש הגלוי והבוטה בעוצמה צבאית. יש סיכוי טוב כי בטווח הארוך תוצאותיה של מדיניות זו תהיינה יותר מועילות מנקודת מבט ישראלית ואזורית. מדיניות כזו גם תסייע לישראל להשתלב מחדש באזור וזאת לאחר שהפכה שוב למדינה "מוקצה". במובן הזה "פחות כוח" יביא "יותר כוח" - אבל מדיני.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי; איתן ישי הוא דוקטורט באוניברסיטה העברית, ראש תחום המזרח התיכון וצפון אפריקה במכון מיתווים ומומחה ללבנון