לא בכל מחיר: השידור החי מסכן את בג"ץ

בשנים האחרונות הפכו שידורי הדיונים מבית המשפט העליון, והכוונה לדיוני בג"ץ, לחלק בלתי נפרד מן השיח הציבורי בישראל. מה שנראה בתחילה כמהלך מבורך של שקיפות, הנגשת המשפט לציבור וחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט, מעורר כיום שאלות לא פשוטות באשר למחיר הנלווה אליו.

אני כותב דברים אלה לאחר שלושים ושלוש שנות שפיטה, במהלכן ישבתי באלפי דיונים, שמעתי עדים, ניהלתי משפטים מורכבים והכרעתי בסכסוכים שהשפיעו על חייהם של יחידים ועל ענייניה של המדינה. דווקא מנקודת מבט זו אני סבור שהגיעה העת למחשבה נוספת על האופן שבו מתנהלים כיום הדיונים המצולמים ועל השפעתם על הציבור ועל מעמדו של בית המשפט.

כיצד הכול החל

במשך עשרות שנים הייתה הגישה המקובלת בבתי המשפט בישראל כי פומביות הדיון מושגת באמצעות פתיחת דלתות האולם לציבור ולתקשורת. כל אדם היה רשאי להיכנס, לצפות ולשמוע את הדיון, למעט דיונים המתנהלים בדלתיים סגורות, בהתאם להוראות הדין. עקרון פומביות הדיון נחשב מאז ומתמיד לאחד מעקרונות היסוד של מערכת המשפט במדינה דמוקרטית. הוא נועד להבטיח ביקורת ציבורית על פעולת הרשות השופטת, למנוע שרירות ולהגביר את אמון הציבור.

אלא שהעידן הדיגיטלי שינה את כללי המשחק. המעבר מדיון פומבי באולם לדיון המשודר בזמן אמת לכל בית בישראל אינו שינוי טכני בלבד. מדובר בשינוי מהותי. יש הבדל גדול בין אולם שבו יושבים עשרות צופים לבין מצלמה המשדרת לכל תושבי המדינה, נחתכת לקטעים ברשתות החברתיות ומופצת בתוך דקות ללא ההקשר המלא של הדברים.

מה הציבור מצפה לראות

כאשר הציבור צופה בדיון בבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, הוא מצפה לראות את המערכת במיטבה. הוא מצפה לראות שופטים קשובים, מאופקים, סבלניים וענייניים. הוא מצפה לראות עורכי דין המציגים טיעונים סדורים. הוא מצפה להתרשם מן העומק המשפטי, מן המורכבות ומן הרצינות המאפיינים הליך שיפוטי. בקיצור, הציבור מצפה לראות את שלטון החוק בפעולה המעוררת כבוד, תהא תוצאת הדיון אשר תהא.

מה הציבור רואה לעיתים בפועל

לצד רגעים רבים של מקצועיות מרשימה, וכך הוא במרבית המקרים, לא אחת הציבור נחשף לצערנו גם לתופעות אחרות. חשוב להדגיש כי מספר הדיונים המשודרים אינו גדול ביחס למכלול פעילותו של בית המשפט העליון. אולם, דווקא משום שמדובר במספר מצומצם יחסית של דיונים בעלי עניין ציבורי רב, כל תקלה, כל אמירה בלתי זהירה וכל התנהלות שאינה משיגה את מטרתה המקורית זוכות לחשיפה ציבורית רחבה במיוחד. לעיתים, די בדיונים מעטים כאלה כדי לעצב תודעה ציבורית רחבה ביחס למערכת כולה. משום כך, אין לבחון את הסוגיה לפי מספר הדיונים המשודרים, אלא לפי עוצמת השפעתם על אמון הציבור ועל האופן שבו נתפסת מערכת המשפט בעיני האזרחים.

לעיתים נשמעות הערות ביניים חריפות. לעיתים נוצר רושם ששופט כבר גיבש עמדה עוד לפני שהסתיימה שמיעת הטיעונים. לעיתים הדיון מקבל אופי של עימות. לעיתים נוצרת תחושה שהשופט ועורך הדין מנהלים דו-שיח שאינו תמיד מוסיף לכבודו של ההליך. יש אף מקרים שבהם משפט אחד, שנאמר במהלך דיון ארוך ומורכב, הופך לכותרת ראשית ומאפיל על כל יתר הדיון.

מעבר להערות הביניים ולהתרשמות אפשרית בדבר גיבוש עמדה מוקדם מדי, קיימות לעיתים תופעות נוספות הראויות למחשבה. לעיתים שופט קוטע פעם אחר פעם את דברי אחד הצדדים באופן היוצר אצל הצופה תחושה של חוסר סבלנות או חוסר נכונות להקשיב עד תום לטיעון. לעיתים נשמעות הערות בעלות גוון ציני, ביקורתי או עוקצני, שאומנם נאמרות במהלך חילופי דברים סוערים, אך בעיני הציבור הן עלולות להתפרש כביטוי לזלזול או כעמדה מוקדמת.

לעיתים נוצרת תחושה שהדיון אינו מתנהל עוד כבירור משפטי שקט ומאופק אלא כוויכוח בין בעלי עמדות. הציבור אינו בוחן רק את תוכן הדברים. הוא בוחן גם את הטון, את שפת הגוף, את הבעת הפנים, את הסבלנות המופגנת כלפי כל צד ואת מידת האיפוק הנשמרת במהלך הדיון.

יש מקרים שבהם שופטים משמיעים הערכות עובדתיות או ערכיות כבר בשלבים מוקדמים של הדיון, ולעיתים אף מביעים פליאה, תמיהה או ביקורת בלשון שאולי מובנת היטב למשתתפי ההליך, אך נתפסת אצל הציבור כהבעת עמדה. במקרים אחרים נוצר רושם של יחס שונה כלפי בעלי דין שונים או כלפי באי כוחם. גם כאשר מדובר ברושם בלבד, ולא במציאות, אין להתעלם מכוחו של הרושם בעיצוב אמון הציבור.

שופט היושב בדין אינו רק מכריע בסכסוך. הוא גם מייצג בעיני הציבור את מוסד המשפט עצמו. משום כך, לעיתים גם התנהלות שאינה חורגת מכללי האתיקה ואינה פוגעת כהוא זה ביכולת ההכרעה, עלולה בכל זאת לפגוע במראית פני הניטרליות, שהיא מרכיב חיוני באמון הציבור.

מי שישב שנים רבות על כס השיפוט יודע היטב כי לעיתים דווקא האמירה שלא נאמרה, השאלה שלא נשאלה והתגובה שלא ניתנה, תורמות יותר למעמדו של בית המשפט מאשר התערבות נוספת במהלך הדיון. איפוק שיפוטי אינו חולשה. לעיתים הוא אחד מביטויי הסמכות החזקים ביותר.

מי שמכיר את עבודת השפיטה מבפנים יודע שהתרשמות כזו אינה תמיד משקפת את המציאות. שופטים שואלים שאלות כדי לבחון טיעון. הם מקשים על צד אחד ולעיתים למחרת על הצד השני. הערה במהלך הדיון אינה בהכרח עמדה סופית. אלא שהציבור אינו חי בתוך התיק. הוא צופה ברגע מסוים ומתרשם ממנו. במציאות התקשורתית של ימינו, הרושם לעיתים חשוב לא פחות מן העובדות.

יתרונות השידורים

חשוב לומר ביושר: לשידורים יש יתרונות משמעותיים. הם מגבירים שקיפות. הם מאפשרים לציבור להיחשף לעבודת בית המשפט ללא תיווך. הם מצמצמים אפשרות לדיווחים מוטים או חלקיים. הם מאפשרים לאזרחים להבין כיצד מתקבלות החלטות וכיצד מתנהל דיון משפטי בבג"ץ - במובחן מערעור אזרחי או פלילי רגיל, ובמובחן מדיון שבו נשמעות ראיות ונחקרים עדים על דוכן העדים. דיונים כאלה אינם מצולמים ומשודרים, וטוב שכך. תארו לעצמכם עד המעיד בידיעה שכל עדותו משודרת בשידור חי לכל המדינה. לשידורים יש גם ערך חינוכי וציבורי רב. במקרים מסוימים הם אף מחזקים את אמון הציבור, כאשר הציבור נחשף למקצועיות, לרצינות ולממלכתיות של ההליך.

יש בנמצא גם חסרונות כבדים

הבעיה היא שהמצלמה אינה רק מתעדת מציאות. לעיתים היא משנה אותה. כאשר הדיון משודר בשידור חי לכלל הציבור, כל הנוכחים באולם מודעים למצלמה. עורכי הדין מודעים לה, הקהל מודע לה, ולעיתים נדמה שגם השופטים מודעים לה יותר מן הרצוי. עורכי הדין יודעים שהם מדברים לא רק אל הרכב השופטים, אלא גם אל הציבור. פוליטיקאים יודעים שכל משפט שייאמר ינותח באולפנים. גם השופטים, ככל בני האדם, מודעים לכך שהם נמצאים תחת עינו של ציבור עצום. התוצאה היא שבמקרים מסוימים הדיון עלול להפוך, גם אם לא במודע, לפחות ממוקד בהכרעה המשפטית ויותר מושפע מן הזירה הציבורית. זוהי אינה ביקורת אישית כלפי איש. זהו טבע האדם.

מטבע הדברים, כאשר אדם יודע שכל מילה, הבעת פנים או הערת אגב מתועדות ומשודרות לציבור הרחב, קיים חשש שהדבר ישפיע, ולו באופן בלתי מודע, על אופן התנהלותו. התחושה המתקבלת לעיתים היא שאצל חלק מן השופטים הדבר עלול להתבטא בריבוי הערות, שאלות או התבטאויות שאינן הכרחיות לקידום הדיון. אינני אומר כי זו התוצאה בכל מקרה ואף לא ברוב המקרים, אולם לעיתים קשה להשתחרר מן המחשבה שאלמלא הייתה המצלמה נוכחת באולם, הדיון היה מתנהל באופן עניינית יותר, מאופק יותר ופחות מעורר אנטגוניזם ציבורי.

גם הציבור היושב באולם מושפע מן המצלמה. בעבר, עצם הנוכחות באולם בית המשפט יצרה מטבע הדברים אווירה של ריחוק מסוים, כבוד ורצינות. כיום, כאשר חלק מן המשתתפים יודעים שהם מצולמים ומשודרים בזמן אמת, נדמה לעיתים שמחסום יראת הכבוד המסורתי כלפי בית המשפט פוחת. התנהגויות שבעבר היו נדירות יחסית הופכות שכיחות יותר, והאולם עלול לקבל לעיתים מאפיינים של זירה ציבורית או תקשורתית במקום להישאר בראש ובראשונה מקום שבו מתבררות שאלות משפטיות.

הקושי גדול עוד יותר כאשר קטעים בודדים מוצאים מהקשרם ומופצים ברשתות החברתיות. הציבור הרחב אינו רואה בדרך כלל את הדיון כולו. הוא צופה בפרקי זמן קצרים, בקטעים ערוכים או בכותרות. לעיתים הוא שומע הערה אחת בלבד. כך נבנות תפיסות ציבוריות שאינן תמיד משקפות את התמונה המלאה.

הפגיעה באמון הציבור

כאן מצויה בעיניי הסוגיה המרכזית. מטרת השקיפות הייתה לחזק את אמון הציבור במערכת המשפט. אלא שכאשר חלקים גדולים מן הציבור יוצאים מן השידורים בתחושה שבית המשפט מנהל ויכוח פוליטי, או ששופטים מביעים עמדות מוקדמות, או שההליך נראה להם רחוק מן הדימוי הממלכתי שהם ציפו לו, בשל הערה כזו או אחרת, מבע פנים, תגובה או תנועת גוף שמוטב היה להימנע מהם - התוצאה עלולה להיות הפוכה.

הקושי מתחדד במיוחד בתקופה שבה החברה הישראלית מצויה במחלוקות ציבוריות ופוליטיות חריפות. במציאות כזו, כל התבטאות, כל חיוך, כל מחווה וכל הערת-אגב עלולים להתפרש מיידית דרך משקפיים פוליטיים, גם כאשר לא לכך התכוון השופט כלל.

מניסיוני, מרבית השופטים אינם פועלים מתוך שיקולים זרים ואינם מבקשים להשפיע על השיח הציבורי. הם עושים את מלאכתם במקצועיות ומתוך מחויבות עמוקה לתפקידם. אולם, אמון הציבור אינו נבחן רק לפי כוונותיהם של השופטים, אלא גם לפי האופן שבו התנהלותם נתפסת בעיני הציבור הצופה בהם.

דווקא משום כך, חובת הזהירות המוטלת על שופט בדיון מצולם גדולה יותר מאשר בדיון רגיל. ככל שהחשיפה הציבורית רחבה יותר, כך גוברת החשיבות של איפוק, סבלנות, מתינות והימנעות מהתבטאויות שאינן הכרחיות להכרעה המשפטית. גם כאשר התחושה הזאת אינה מוצדקת במלואה, היא קיימת. ובמערכת משפט, אמון הציבור אינו רק שאלה של צדק שנעשה. הוא גם שאלה של צדק הנראה לעין.

מה אני מציע

אינני מציע לחזור לעידן הסגור. אינני מציע להסתיר דבר מעיני הציבור. הציבור זכאי לדעת, לראות ולבקר. אך ייתכן שהגיעה העת לבחון מודל מאוזן יותר.

• אפשר למשל לשדר דיונים בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת בעיכוב מסוים ולא בזמן אמת.

• אפשר לקבוע כללי התנהלות ייחודיים לדיונים מצולמים, מתוך הכרה בכך שההמצלמה משנה את הדינמיקה של האולם.

• אפשר להפיק תקצירים מקצועיים שיסבירו לציבור את משמעות הדיון, את גבולותיו ואת ההבדל בין שאלות שמעלה שופט במהלך הדיון לבין עמדה סופית שתבוא לידי ביטוי בפסק הדין.

• אפשר לקבוע קריטריונים ברורים יותר באשר לסוגי הדיונים שראוי לשדר בשידור חי.

• אפשר גם לקיים בחינה מחודשת, רגועה ועניינית, של השאלה אם כל יתרונות השידור החי אכן מצדיקים את המחירים הנלווים לו.

סיכום

שקיפות היא ערך חשוב. פומביות הדיון היא עקרון יסוד. אך גם אמון הציבור הוא ערך יסוד. האתגר האמיתי אינו לבחור בין השניים, אלא למצוא את נקודת האיזון הנכונה ביניהם. אני סבור כי הגיעה העת לבחון מחדש את האופן שבו אנו מיישמים כיום את עקרון הפומביות בעידן הדיגיטלי. לא משום שיש מה להסתיר, אלא דווקא משום שיש מה להגן עליו. והדבר שעלינו להגן עליו יותר מכל הוא אמון הציבור בבית המשפט - הנכס החשוב ביותר של כל מערכת משפט בדמוקרטיה.

דווקא משום שבית המשפט העליון הוא אחד ממוסדות היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, חובה עלינו לוודא כי אמצעי שנועד לחזק את מעמדו ואת אמון הציבור בו אינו מביא, גם אם שלא במתכוון, לתוצאה הפוכה. שקיפות חשובה, אך אמון הציבור חשוב לא פחות. בין שני הערכים הללו אין סתירה הכרחית, אך יש צורך מתמיד בבחינה מחודשת של האיזון ביניהם, במיוחד בעידן שבו כל מילה, כל מחווה וכל רגע הופכים בתוך שניות לנחלת הכלל.

>>> צבי סגל הוא שופט וסגן נשיא (בדימוס) בבית משפט מחוזי ירושלים, שימש כאב"ד הרכב פשעים חמורים וערעורים פליליים במשך כ-15 שנים