ישראל ולבנון: המהלך הנכון מהסיבות הלא נכונות

הודעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על פתיחת משא ומתן ישיר עם לבנון עשויה להצטייר כפריצת דרך דרמטית ואף היסטורית. עם זאת, מתגנב החשש שמדובר יותר במהלך שנועד לשרת צורך פוליטי מיידי והוא למסגר את צמצום הלחימה בצפון כדרישת טראמפ - כהישג מדיני ולא ככניעה ללחצים בין-לאומיים. אך גם אם זהו הרקע להכרזה, אין בכך כדי לשנות את העובדה שהכיוון שאליו נדחפה ישראל נכון מבחינה אסטרטגית.

המשא ומתן הישיר עם לבנון אינו פריצת דרך פתאומית ואינו תוצאה של יוזמה ישראלית חדשה. הנכונות הלבנונית לקיים מגעים ישירים עם ישראל הונחה על השולחן כבר לפני יותר מחודש. נשיא לבנון ז'וזף עאון וגורמים נוספים בביירות הבהירו בפומבי ובערוצים דיפלומטיים כי לבנון מוכנה לדון ישירות עם ישראל במסגרת מהלך רחב יותר, שאף עשוי להוביל לתוצאה משמעותית יותר מהפסקת אש. במקביל, גיבשה צרפת יוזמה כתובה, רחוקה אומנם מלהיות מושלמת, אך כזו שנועדה לשרטט מפת דרכים להסדרה מדינית רחבה בין הצדדים אשר מתווה מסלול לסיום מצב הלוחמה בין המדינות.

יותר מסמל: השינוי הדרמטי ביחס של ביירות לחיזבאללה

עוד קודם לכן, ובעיקר מאז חידוש העימות האחרון, נקטה ממשלת לבנון שורת צעדים חסרי תקדים נגד חיזבאללה: הכרזה על הזרוע הצבאית של הארגון כבלתי חוקית ואיסור על פעילות משמרות המהפכה האיראניים בלבנון. היא גם נקטה צעדים נוספים, סמליים אך בעלי משמעות, לצמצום הלגיטימציה הציבורית של חיזבאללה והחרפה ברטוריקה הרשמית כלפיו. צעדים אלה משקפים מגמה עמוקה יותר של התגבשות אפשרית של סדר פוליטי חדש בלבנון, שבו המדינה הלבנונית הולכת ומגדירה את חיזבאללה כנטל וכאיום על עתידה.

השיחות הישירות, יש להדגיש, לא יביאו מחר בבוקר לפירוק חיזבאללה מנשקו, במיוחד לנוכח הקשיים של המדינה הלבנונית וחולשת הצבא. מהלך של פירוק מנשק של הארגון הוא תהליך ארוך, הדרגתי ומורכב שעשוי אף להימשך שנים.

לשיחות ישירות בין ישראל ולבנון יש חשיבות אסטרטגית עצומה, משום שהן מעמיקות את השסע בין חיזבאללה לבין המדינה הלבנונית. הן ממסדות מציאות פוליטית חדשה שבה לבנון מתקדמת לעבר הסדרה עם ישראל, בעוד חיזבאללה מוסיף לדבוק בנרטיב ה"התנגדות" ובתפיסה של מלחמה תמידית - תפיסה החותרת תחת יציבותה של לבנון ושלמותה הטריטוריאלית. שיח ושיג עם ישראל גם מערער את הלגיטימציה וההצדקה לקיומו של חיזבאללה כתנועת התנגדות חמושה הפועלת מחוץ למסגרת המדינה אך בתוכה.

מוסכם כי מטרת העל של ישראל היא להביא לפירוק חיזבאללה מנשקו, אך שום מהלך צבאי – מבריק, עוצמתי ומוצלח ככל שיהיה – לא יוכל להשיג מטרה זו לבדו. מהלכים צבאיים יכולים להחליש את חיזבאללה, לשחוק את יכולותיו ולפגוע בהנהגתו, אך הם אינם יכולים לפרק אותו מנשקו. השגת מטרה זו מחייבת תהליך מדיני משלים.

מדוע שיחות ישירות הן הפגיעה האסטרטגית בחיזבאללה

לנוכח הפוטנציאל ההיסטורי של המהלך הנוכחי, קיימת אפשרות שהממשלה תשתמש בעצם פתיחת השיחות כעלה תאנה להצדקת הפחתה בלחימה, ולאחר מכן תרוקן את התהליך מתוכן, תציב תנאים בלתי אפשריים, תמסמס את המגעים, ולבסוף תאשים את לבנון בכישלון בטענה שאין ביכולתה לפרק את חיזבאללה מנשקו. אם כך יקרה, ישראל לא רק שתפספס הזדמנות היסטורית – היא גם תחזק מחדש את הנרטיב של חיזבאללה, תחליש את מתנגדיו בלבנון, ותוכיח פעם נוספת כי מבחינתה אין משמעות אמיתית לנכונות לבנונית להתקדם להסדרה.

פירוק נשקו של חיזבאללה כתנאי להסדרה אינו ריאלי וגם אסטרטגית שגוי. הכיוון צריך להיות הפוך: הסדרה מדינית בין ישראל ולבנון צריכה להיות התשתית שבתוכה, לאורך זמן, יוכל להתפתח תהליך שיחליש את חיזבאללה באופן שיטתי, יכרסם במעמדו, וייצור בעתיד את התנאים לפירוק אמיתי של נשקו.

חיזבאללה כבר מבין זאת היטב. לא במקרה הוא ותומכיו מגיבים בחריפות לאפשרות של שיחות ישירות בין ישראל ולבנון. הם מבינים שעצם קיומן של שיחות כאלה מהווה פגיעה אסטרטגית באינטרסים שלהם, עוד בטרם נחתם כל הסכם.

מכשולים בדרך להסדר

המהלך המדיני מול לבנון טומן בחובו לפחות שלושה קשיים מהותיים משום שחיזבאללה יעשה כל שביכולתו כדי לטרפד את התהליך הזה. האחד נוגע לעמדתו של הפלג השני של השיעים בלבנון בראשות יו"ר הפרלמנט נביה ברי, מנהיג ארגון אמל. אם ברי ימשיך, כבעבר, לתמוך בעמדת חיזבאללה, הוא עלול להוות ספוילר משמעותי, משום שהשיעים מהווים כ-35% מהאוכלוסייה בלבנון. מנגד, המערכה הנוכחית כבר יצרה סדקים בברית הפוליטית שבין שתי התנועות השיעיות. אם ניתן יהיה להעמיק סדקים אלה, או אז הסיכויים לקדם הסדר יהיו גדולים יותר.

שנית, ככל שההסדרה תהפוך לסוגיה מוחשית, חיזבאללה עלול להתסיס בעזרת איראן את הרחוב השיעי בלבנון ומחוצה לה. הזיכרון הטראומטי של לבנונים ממלחמת האזרחים שהחלה ב-1975 ולמעשה הסתיימה רק ב-1990, יוביל אותם להימנע ככל האפשר ממהלך שעלול, אפילו באופן פוטנציאלי בלבד, לדרדר את המדינה למלחמה פנימית.

ולבסוף, כל הסדרה ביטחונית – ובוודאי הסכם שלום – יחייבו נסיגה ישראלית לגבול הבין-לאומי. נסיגה כזו יכולה להתבצע רק לאחר שהוסר האיום הצבאי של חיזבאללה מעל ישראל. טמון כאן קושי שידרוש יצירתיות מחשבתית ומתן ערובות בין-לאומיות ואזוריות.

ההיסטוריה של יחסי ישראל-לבנון רוויה במלחמות ופעולות טרור, אך היו גם ניסיונות להשכין שלום. הסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות פעל באופן משביע רצון יחסית בין השנים 1967-1949. מנגד, הסכם השלום שנחתם ב-1983, בעקבות מלחמת לבנון, נכפה על לבנון ולכן גם היה קצר ימים. אירועי 7 באוקטובר וסבבי המלחמה נגד איראן יצרו הזדמנות מיוחדת במינה והחל מומנטום יוצא דופן בתוך לבנון לשינוי ביחסי ישראל-לבנון – דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני 7 באוקטובר. יש לקוות כי פרשה זו לא תהפוך לעוד ספין פוליטי.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי; איתן ישי הוא דוקטורט באוניברסיטה העברית, ראש תחום המזרח התיכון וצפון אפריקה במכון מיתווים ומומחה ללבנון