לשכת שר אינה אולפן תעמולה

יש כלל אחד בסיסי בדמוקרטיה: המדינה שייכת לציבור, לא לפוליטיקאים שמכהנים בה באופן זמני. לשכת שר, דוברות משרד ממשלתי, מתקני שב"ס, סירת משטרה, עמוד רשמי ברשתות החברתיות, קמפיין ממשלתי או עובד ציבור - כל אלה אינם אביזרי במה בקמפיין בחירות. הם נכסי ציבור. הם מומנו מכספי ציבור. הם נועדו לשרת את הציבור כולו.

לכן סעיף 2א לחוק הבחירות דרכי תעמולה אוסר שימוש בנכסי ציבור לצורכי תעמולת בחירות. האיסור הזה אינו טכני. הוא נוגע ללב הבחירות ההוגנות: לשוויון בין המתמודדים, לשמירה על כספי הציבור, למניעת ניצול לרעה של כוח שלטוני ולהגנה על אמון הציבור בשירות הציבורי כמערכת מקצועית ולא מפלגתית. ובשל חשיבות הכלל, הוא חל כל הזמן, לא רק בתקופת הבחירות.

אבל בתקופה האחרונה נדמה שפוליטיקאים רבים פשוט מצפצפים על האיסור. שוב ושוב אנו רואים שרים שמצלמים סרטונים בלשכותיהם, במתקנים ממשלתיים, לצד סמלים רשמיים או באמצעות תשתיות ציבוריות ואז מעלים אותם לחשבונותיהם האישיים והפוליטיים. המסר ברור: "ראו מה עשיתי", "ראו במי אני נלחם", "ראו למה כדאי לתמוך בי". זו אינה הסברה לציבור. זו תעמולה.

כך למשל, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הורה בצו ארעי לראש הממשלה נתניהו להסיר סרטון תעמולה שצולם במבנה ההיסטורי הידוע כ"בית בן-גוריון" המהווה נכס ציבורי השייך למערכת הביטחון.

שיאן הפרת החוק הוא השר שאמון לכאורה על אכיפת החוק - איתמר בן גביר. בסדרת החלטות שניתנו לאחרונה, קבע יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת כי סרטונים שצולמו בלשכה ממשלתית, על סירת משטרה, במתקני שב״ס ובמוזיאון ממשלתי שהיה סגור אותה העת לציבור, שימשו לקידום מסרים פוליטיים מובהקים על עונש מוות למחבלים, החמרת תנאי אסירים והצגת הישגים אישיים. שוב ושוב נקבע כי לא מדובר במידע לציבור, אלא בתעמולת בחירות אסורה תוך שימוש בנכסי ציבור. השופט נעם סולברג הבהיר ש"נכסי הציבור אינם אביזר במה בתעמולת בחירות". אולם, השר מצפצף על החלטות אלו וממשיך להשתמש במשטרה ובקציני משטרה כתפאורה לסרטוני תעמולה עבורו.

והשבוע נוספה החלטה חשובה נוספת. יו"ר ועדת הבחירות, השופט נעם סולברג, קיבל שורה של עתירות נגד שרים ובהם יואב קיש, מיקי זוהר, מירי רגב ויריב לוין, לאחר שפרסמו בטיקטוק סרטונים שצולמו בלשכותיהם. סולברג חזר והדגיש כי לשכת שר היא נכס ציבורי, וכי אין פסול בכך ששר יציג לציבור את עמדותיו והישגיו, אך לא מתוך נכסי הציבור כאשר מדובר בתעמולת בחירות. הסרטונים הוסרו והשרים חויבו בהוצאות. סולברג הדגיש כי: "אין פסול בכך ששר או שרה מבטאים ברבים את עמדתם ואת הישגיהם. אדרבה, חשוב שיעשו זאת. על זאת יעמדו למשפט הציבור - אך לא תוך שימוש בנכסי הציבור".

המסר ברור. הבעיה אינה התוכן הפוליטי. הבעיה היא השימוש במשאבי המדינה כדי להפיץ אותו.

הבעיה אף עמוקה יותר משאלת השוויון בין המתמודדים. כאשר שר משתמש בלשכתו, במתקן ממשלתי או במנגנון ציבורי כדי לקדם את עצמו פוליטית, הוא מטשטש את הגבול בין המדינה לבין המפלגה. זהו גבול יסודי בכל משטר דמוקרטי. אזרח צריך לדעת שכאשר הוא רואה הודעה של משרד ממשלתי, פרסום של רשות ציבורית או פעילות של השירות הציבורי, מדובר בפעולה שנועדה לשרת את האינטרס הציבורי ולא את האינטרס האלקטורלי של נבחר ציבור כזה או אחר.

הטשטוש הזה מסוכן משום שהוא פועל באופן מצטבר. כל סרטון בודד עשוי להיראות זניח. עוד סרטון מהלשכה. עוד ביקור מצולם במתקן ממשלתי. עוד פרסום שמציג הישג אישי. אבל כאשר התופעה חוזרת על עצמה פעם אחר פעם, הציבור מתחיל לראות את מוסדות המדינה כחלק מהמאבק הפוליטי. המשטרה מזוהה עם שר. משרד ממשלתי מזוהה עם מפלגה. והשירות הציבורי כולו מאבד בהדרגה את הדימוי המקצועי והניטרלי שלו.

חשוב גם לומר ביושר: זו אינה בעיה של מחנה פוליטי אחד. לאורך השנים נדרשה ועדת הבחירות לעתירות נגד שרים, ראשי ממשלה, ראשי ערים ומפלגות מכל קצות הקשת הפוליטית. היו אלה קמפיינים ממשלתיים שהפכו להתפארות אישית, שימוש בסיסמאות ציבוריות לצרכים מפלגתיים, פרסומים בדפים רשמיים ברשתות החברתיות ותעמולה שנכרכה בפעילות הרשויות. המכנה המשותף לכל המקרים הוא הפיתוי הטמון בכוח השלטוני. כאשר הפוליטיקאי כבר מחזיק בידיו משאבים ציבוריים, קל מאוד להפוך אותם לכלי לקידום אישי.

אלא שכאן מתגלה הכשל המרכזי. אם אותם מקרים ממשיכים לחזור פעם אחר פעם, כנראה שהאכיפה הנוכחית אינה מספקת. פוליטיקאים יודעים שהסיכוי להיתפס מוגבל, שההליך ייקח זמן, ושגם אם יפסידו - התוצאה תהיה בדרך כלל הסרת הפרסום והחזר הוצאות של כמה אלפי שקלים בלבד.

מבחינתם, זו עסקה משתלמת. הסרטון כבר זכה לחשיפה. המסר כבר הופץ. הרווח הפוליטי כבר הושג.

המצב הזה יוצר תמריץ שלילי: להפר את החוק, ליהנות מפירות ההפרה, ורק אחר כך לשלם מחיר זניח יחסית. כך הופך האיסור על שימוש בנכסי ציבור לאות מתה.

דווקא משום שמדובר בפיתוי קבוע החוזר בכל מערכת בחירות, אסור להסתפק בצווי הסרה ובהוצאות סמליות. מערכת כללים שאינה נאכפת באופן מרתיע אינה באמת מערכת כללים. אם המחיר על הפרת החוק נמוך מן התועלת הפוליטית שמפיקים ממנה, פוליטיקאים רציונליים ימשיכו להפר אותו.

לכן הגיע הזמן לשנות כיוון. אם אנחנו באמת רוצים להגן על טוהר הבחירות, על השוויון בין המתמודדים ועל אמון הציבור, יש להטיל סנקציות כספיות משמעותיות ומרתיעות הרבה יותר. לא הוצאות סמליות של אלפי שקלים, אלא חיובים אישיים שיגרמו לכל שר לעצור ולחשוב לפני שהוא הופך את לשכתו לאולפן קמפיין.

בדמוקרטיה בריאה, פוליטיקאים רשאים לנהל קמפיינים. הם אינם רשאים להשתמש במדינה כדי לממן אותם. כל עוד המחיר על ההפרה נמוך מהרווח הפוליטי שהיא מניבה, הפיתוי יישאר. הגיע הזמן לעבור מהסרת סרטונים להרתעה אמיתית, כדי להגן על הבחירות ההוגנות, על כספי הציבור, על השוויון בין המתמודדים ועל האמון של האזרחים בכך שהמדינה משרתת אותם, ולא את הקמפיין של מי שמחזיק בה זמנית.

>>> פרופ' יניב רוזנאי הוא סגן דקן בבית ספר הארי רדזינר למשפטים ומנהל משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן