אסור לוותר על האמת - גם כשהעולם שותק

“למה את נוסעת? גם ככה לא מאמינים לנו". זו השאלה שאני נשאלת שוב ושוב בימים האחרונים, ואפילו שואלת את עצמי, לקראת נסיעתי לז'נבה, למועצת זכויות האדם של האו"ם - שם יציינו השבוע את היום הבין-לאומי למיגור אלימות מינית באזורי סכסוך.

• דוח הנציבות האזרחית על הטרור המיני ב-7 באוקטובר ובשבי

זו אינה שאלה מופרכת. היא מבטאת את התסכול, הכאב של כולנו ואת העייפות שכולנו חשים בשנתיים וחצי האחרונות. ראינו כיצד פשעים בלתי נתפסים זכו להכחשה, להטלת ספק או לשתיקה. רבים מאיתנו איבדו אמון במוסדות ובמנגנונים בין-לאומיים שאמורים היו להגן על הקורבנות ועל החטופים, אך התקשו לעשות זאת כאשר הקורבנות היו ישראלים.

ובכל זאת, אני נוסעת. לא בשם הממשלה או המדינה ולא בשם עמדה פוליטית כלשהי. אני נוסעת בשם מי שלא יכולים לדבר או לא מסוגלים. אני נוסעת כי לאמת יש משמעות וצריך להשמיע אותה מעל כל במה.

במשך יותר משנתיים פעלנו בנציבות האזרחית לתעד את הזוועות המיניות והמגדריות שביצעו חמאס וארגוני טרור פלסטיניים נוספים ב-7 באוקטובר ובמהלך השבי. אספנו עדויות, מסמכים, צילומים, חומרים דיגיטליים ומידע ממקורות רבים, ובנינו ארכיון היסטורי שנועד להבטיח שהקורבנות והסבל שלהם לא ייעלמו ויושתקו פעם נוספת.

רבים מהאנשים שסיפוריהם מופיעים בדוח שלנו אינם יכולים עוד לדבר. הם נרצחו. חלקם עברו התעללות ועינויים קשים לפני מותם. אחרים עדיין חיים עם טראומה עמוקה של שבי, אלימות והשפלה. כאשר הם אינם יכולים להעיד בעצמם, האחריות עוברת אלינו.

ההיסטוריה זקוקה לעדים והם זקוקים לנו.

לאורך העבודה על הדוח למדתי שתיעוד אינו רק פעולה מחקרית או משפטית. לעיתים הוא מעשה הצדק האחרון שניתן להעניק לאדם. חסד אחרון. ההכרה באמת היא הדרך להבטיח שסבלם לא יימחק, שלא יהפוך לעוד נתון סטטיסטי, שלא יישכח בתוך רעש הפוליטיקה הדורסנית והאינטרסים.

חשוב לי להגיע דווקא לז'נבה. כי ז’נבה היא הרבה יותר מעיר. היא סמל. זהו המקום שבו הקהילה הבין-לאומית מבקשת לדבר בשם זכויות האדם, להגן על החלשים ולהבטיח שהאנושיות תגבר על הכוח, השנאה והאלימות. ואם העקרונות הללו אכן אוניברסליים, הם חייבים לחול על כולם. על כולנו.

בשנתיים האחרונות נחשפו לעינינו כשלים עמוקים במערכת הבין-לאומית לזכויות אדם. היו מוסדות שהיססו. היו בעלי תפקידים ששתקו. היו מי שהפיצו שקרים או עשו מניפולציה באמת. היו מי שהעדיפו ספקנות על פני אמפתיה והתקשו להעניק לקורבנות הישראלים את אותה ההכרה שהיו מעניקים לאחרים.

הכישלון הזה אינו פוגע רק בישראל, הוא פוגע באמת ההיסטורית. הוא פוגע ברעיון האוניברסלי של זכויות האדם. משום שברגע שבו זהות הקורבן היא זו שקובעת אם יזכה לאמון, להגנה או להכרה - העיקרון עצמו מתרוקן מתוכן. אבל התשובה לכישלונות הללו אינה יכולה להיות ייאוש. אסור לנו לוותר על המרחבים שבהם מתקבלות החלטות, נקבעים נרטיבים ונכתבת ההיסטוריה העולמית והלאומית שלנו. אסור לנו להיעדר מהמקומות שבהם מדברים על זכויות אדם, דווקא כאשר זכויותיהם של קורבנות ישראלים נרמסות פעמים רבות. אם נשתוק, אין לי ספק שאחרים לא ידברו בשבילנו.

אני נוסעת לז’נבה לא משום שאני בטוחה שכולם יקשיבו. לא משום שאני מצפה להסכמה מלאה. אלא משום שיש רגעים שבהם החובה להעיד חשובה יותר מהסיכוי לשכנע.

אני נוסעת כדי לומר אמת פשוטה: הקורבנות הללו היו קיימים. הסבל שלהם היה אמיתי. והם ראויים לכך שהעולם ישמע את קולם - גם כאשר הם עצמם כבר אינם יכולים לדבר. זה הדבר הכי חשוב שאפשר וצריך לעשות עבורם.
אני נוסעת כי אני מרגישה שזו החובה שלי, שלנו, להעיד בשם קורבנות שהושתקו לנצח, גם כאשר האמון במערכות נשבר.

>>> ד"ר כוכב אלקיים-לוי היא כלת פרס ישראל לשנת 2024, מומחית לזכויות אדם ולמשפט בין-לאומי, ומייסדת ויו"ר הנציבות האזרחית לחקר פשעי חמאס נגד נשים וילדים ב-7 באוקטובר