ההנגאובר שאחרי איראן: עזה לא הלכה לשום מקום

עוד רגע תסתיים החזית המתוחה מול איראן, ואיתה תתפוגג תחושת הניצחון המוחלט שאחזה בנו לרגע. כשהאדרנלין ירד וההנגאובר של המלחמה יתחלף בשקט של המציאות, נתעורר אל בוקר שבו עזה עדיין שם. היא לא נעלמה, היא לא הוכרעה, והדבר היחיד שנותר בה מוחלט, כואב לומר זאת, הוא המשך השלטון של חמאס.

עבורנו, המלחמה בעזה אולי ירדה מסדר היום התקשורתי, אבל עבור תושבי הרצועה החיים נמשכים בתוך מציאות של שלטון חמאס והרס אין-סופי. הדיסוננס הזה - שבו אנחנו מתנהלים כאילו המשימה לכאורה הושלמה בזמן שחמאס מתבסס מחדש ובעזה נמשכת קטסטרופה הומניטרית - הוא הפצע הפתוח של החברה הישראלית. הכישלון כאן הוא כפול - אסטרטגי ומוסרי. כשאנחנו מתנהלים כאילו המלחמה מאחורינו, אנחנו לא פותרים את הבעיה, אנחנו מדחיקים אותה. העולם, לעומת זאת, לא מדחיק.

הכאב הזה מקבל משנה תוקף כשמסתכלים על תושבי העוטף. שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, רבים מהם חזרו לנקודת אפס: אותה תחושת שבריריות, אותו איום מתמשך. במקום ביטחון מחודש ושיקום אמיתי, הם ניצבים מול מציאות שלא השתנתה - עדות לכך שללא תוכנית מדינית, גם הישגים צבאיים אינם מתרגמים לביטחון.

וזה לא נעצר בדרום. גם בצפון, לאורך הגבול עם לבנון, המציאות נותרת שברירית: הירי מגיע בגלים, והחזרה לשגרה מלווה בחוסר ודאות מתמשך. שוב אנחנו רואים את אותו דפוס – לא סוגרים את הזירה והתושבים שם ממשיכים לשלם את המחיר

השיח הציבורי הפך לחד-ממדי. יש תחושה שאיבדנו את היכולת להסתכל למציאות בעיניים מבלי להדחיק. אנחנו מאבדים את הקול הישראלי הבריא שחיפש ביטחון, ומקבלים בתמורה מציאות של דשדוש, של אובדן דרך.

הכישלון הזה בא לידי ביטוי חריף גם בזירה הבין-לאומית, והנתונים בשטח צריכים להדליק אצלנו נורות אדומות בוהקות. ישראל מאבדת את הבסיס הפוליטי היציב שלה בארצות הברית: סקרים עדכניים מעידים על שחיקה חסרת תקדים בדעת הקהל האמריקנית, שאינה פוסחת על אף צד במפה הפוליטית. בקרב קהלים שהיו בעבר עוגן תמיכה מובהק – רפובליקנים, אוונגליסטים ובוחרים צעירים – הדימוי של ישראל השתנה מהקצה אל הקצה והפך שלילי באופן תקדימי. התפיסה המשתקפת מהנתונים היא שהתמיכה בישראל צונחת לשפל שלא הכרנו, כזו שמבטיחה שגם ביום שאחרי הלחימה, ניאלץ להתמודד עם מציאות של תמיכה נמוכה באופן ניכר ממה שהכרנו בעשורים האחרונים.

המציאות היא שהדימוי של ישראל כ"נכס אסטרטגי" נשחק, ואנחנו מבודדים את עצמנו מרצון בתוך נרטיב של "ניצחון" שמתפורר לנגד עינינו. האדישות, שהייתה פעם מקלט בטוח מפני המציאות המורכבת של המזרח התיכון, התפוגגה. עבור האמריקני הממוצע, עזה כבר אינה "עוד סכסוך רחוק"; היא הפכה לדימוי של מלחמה שאינה נגמרת, שקשה להצדיק אותה מבחינה מוסרית. הציבור האמריקני הכריע – הוא לא מסוגל יותר להסיט את המבט מאזור מוכה אסון, הוא רוצה שזה ייגמר. הוא לא מחפש ניצחון מוחלט; הוא מחפש אנושיות, הוא מחפש סוף.

עזה הפכה למעין "קופסה שחורה" של החברה הישראלית. ככל שאנחנו נמצאים שם ללא מטרה מדינית ברורה, היא שוחקת לא רק את הלגיטימציה שלנו בעולם, אלא את הליבה המוסרית שלנו.

אנחנו יכולים להמשיך להיסחף אחרי ההצלחות הצבאיות מול איראן ומאדרנלין המלחמה, אבל כשהשמש תעלה בבוקר שאחרי, עזה תהיה שם, מחכה לנו. אם לא נשכיל לעצור, להסתכל למציאות בלבן של העיניים ולהבין שהתעקשות להישאר שם ללא תכלית היא פגיעה אנושה בביטחון הלאומי – אנחנו לא רק נבודד את עצמנו מהעולם, אנחנו נאבד את עצמנו.

מלחמות כבר לא מנצחים בהכנעה או הנפת דגל לבן, הניצחון האמיתי שלנו במלחמה ימדד ביכולת שלנו לדעת מתי ואיך לסיים אותה. מדינה חזקה היא זו שיודעת לתרגם כוח צבאי להסדר מדיני שמייצר ביטחון לאורך זמן ומבינה ששיקום העוצמה הלאומית מחייב תוכנית עבודה ולא רק סיסמאות. בלי זה, נישאר עם עוד סבב, עם מציאות שלא משתנה ועם עוד הבטחה שהופרה לתושבי העוטף ולעם ישראל.

>>> נעמה שולץ היא מנכ"לית משרד ראש הממשלה לשעבר