לפני ההכרזה על "ניצחון" - קודם תשיבו לנו על שלוש שאלות

964 ימים עברו מאז 7 באוקטובר 2023. 964 ימים של מלחמה, אלפי הרוגים ופצועים, מאות אלפי ימי מילואים, מאות מיליארדי שקלים ועלות כלכלית, חברתית וביטחונית שעדיין קשה לאמוד במלואה. ישראל השקיעה כמעט כל משאב אפשרי, צבאי, כלכלי, מדיני וחברתי, מתוך הבנה שכך יושג הניצחון המוחלט.

כשיצאה ישראל למלחמה, מטרותיה היו ברורות: מיטוט היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס, השבת החטופים, הסרת האיום מגבולות המדינה והשבת הביטחון לאזרחי ישראל. עם התפתחות המלחמה נוספו יעדים רחבים יותר: שינוי פני המזרח התיכון, חיסול תוכנית הטילים והגרעין האיראני, פירוז חיזבאללה, פגיעה בציר ההתנגדות וחיזוק ההרתעה הישראלית.

כעת, כמעט שלוש שנים לאחר תחילת המלחמה, ראוי לבחון לא את הכוונות, אלא את מצבנו הערב בכל אחת מזירות המלחמה.

איראן ספגה מכה קשה, אך המשטר שרד ואף מפגין תחושת חסינות וביטחון. תוכנית הגרעין לא הושמדה. ההסדרים המתגבשים מתמקדים בעיקר בשאלת האורניום המועשר, בעוד שסוגיות יסוד אחרות הנוגעות לביטחונה של ישראל נותרות פתוחות. הכספים האיראניים חוזרים בהדרגה למערכת. מצר הורמוז, שחזר לעמוד במרכז הדיון האסטרטגי האזורי, הפך לנכס איראני מהמעלה הראשונה ולמנוף השפעה והרתעה. במקביל, הצליחה טהראן לקשור את סוגיית חיזבאללה להסדרים המתגבשים מולה, כך שבפועל ציר ההתנגדות השיעי ממשיך להיתפס כגורם אזורי מרכזי ולא כפרויקט שקרס. האיראנים זיהו היטב את פגיעות העורף הישראלי לטילים ולכטב"מים, וסביר שתהליך בניין הכוח שלהם יתקדם בקצב מהיר מזה הישראלי. המלחמה חשפה גם חלק ניכר מהיכולות המודיעיניות והמבצעיות שבנתה ישראל לאורך שנים. בנייתן מחדש של יכולות אלו תדרוש זמן ממושך ותקציבי עתק, והעליונות יוצאת הדופן שממנה נהנתה ישראל במלחמה הזו אינה צפויה לחזור במהירות.

במפרץ הפרסי מתרחש תהליך משמעותי לא פחות. מדינות המפרץ נכנסו לעידן הסכמי אברהם מתוך הנחה שמאחוריהן עומדת ברית הגנה אמריקנית ברורה מול איראן. המלחמה חידדה בעיניהן את מגבלות המחויבות, היכולת והכוח האמריקניים. התוצאה הצפויה היא פחות נכונות לנורמליזציה, פחות נכונות להשקיע הון פוליטי וכלכלי בשיקום עזה, לצד הימנעות מופגנת מכניסה לעימות אזורי ישיר מול איראן. במקביל, מדינות המפרץ עלולות לשוב למדיניות מאוזנת יותר מול כלל השחקנים באזור. דינמיקה זו צפויה להרחיב את השפעתן של קטאר וטורקיה בזירה הפלסטינית.

בעזה, חרף ההרס האדיר והפגיעה הקשה בשרשרת הפיקוד, חמאס ממשיך להתקיים. הארגון איבד מפקדים, תשתיות ויכולות, אך הצליח לשמר אחיזה באוכלוסייה ולהסתגל למציאות החדשה. מנגנוני הסיוע ממשיכים להזין חלק ממקורות כוחו, והחלופה השלטונית טרם נבנתה. בתוך המציאות הזאת נשמעות שוב קריאות לתמרון רחב. אלא שחמאס, כפי שהוכיח בעבר, אינו נוטה להילחם חזיתית. הוא נטמע באוכלוסייה, מפעיל חוליות קטנות וממשיך לשמר שליטה והשפעה. וחרף תופי המלחמה ותמונות הפיצוצים, אין בנמצא פתרון צבאי ממשי שלא יגרור הרג והרס נוספים, מבלי לפגוע באופן משמעותי במקורות העוצמה המרכזיים של חמאס.

בלבנון, חיזבאללה ספג פגיעה קשה אך רחוק מהכרעה. הפסקות הלחימה נוצלו לשיקום מנגנוני שרידות חיוניים, והארגון ממשיך לשמר את כוחו הצבאי ואת השפעתו הפוליטית. איום הכטב"מים והירי תלול המסלול הפך לאחד האתגרים המרכזיים של ישראל, בעוד חיזבאללה ממשיך לנהל מלחמת שחיקה מתמשכת ולשמר את מעמדו בזירה הלבנונית. חרף ההישגים המבצעיים המרשימים, טרם נוצרה בצפון מציאות ביטחונית חדשה ויציבה יותר.

ביהודה ושומרון המציאות מתקרבת לנקודת רתיחה. בחסות המלחמה פרויקט ההשתלטות על שטחי C קרוב למיצוי ומתרחב בהדרגה גם לעבר שטחי B. במקביל, עצירת כניסת הפועלים, הקיזוזים בכספי הרשות וההידרדרות הכלכלית יוצרים מצוקה גוברת ברחוב הפלסטיני. כל זאת מתרחש על רקע גילו המתקדם של אבו מאזן, היעדר מנגנון ירושה מוסדר והיערכות גוברת ליום שאחריו. אלימות המתנחלים, מעשי טרור, אירועי ירי ופגיעה ברכוש ובנפש כבר מתחילים לייצר התארגנויות שמירה אזרחיות בכפרים הפלסטיניים. המשך האלימות והאסקלציה מצד הריבון והמתנחלים, במקביל למציאות כלכלית קשה ולהיחלשות מנגנוני הרשות, עלולים להוות זרז להתקוממות אלימה נוספת.

בזירה הבין-לאומית ניכרת שחיקה מתמשכת בלגיטימציה של ישראל, לצד גינויים, לחצים ומהלכים מדיניים ומשפטיים. במקביל, ישראל הולכת ומאבדת את התמיכה האוטומטית והכמעט מובנת מאליה שממנה נהנתה במשך עשורים בארצות הברית. בשתי המפלגות, ובקרב חלקים גדלים של דור המנהיגות הבא, ניתן לזהות ריחוק, ביקורת ולעיתים אף כעס. ישראל תלויה כיום במידה רבה בטראמפ, אך גם הוא עלול לבחור בקיזוז הפסדים, להכריז על ניצחון ולהפנות את תשומת לבו לזירות אחרות. במציאות כזו, ישראל עלולה למצוא את עצמה עם פחות נכסים למשא ומתן, פחות גיבוי בין-לאומי וחופש פעולה מצומצם יותר.

וכאן מגיע הדיון שהפך פוליטי על הניצחון. ברמה הטקטית, אין ספק שצה"ל ויתר ארגוני הביטחון השיגו הישגים מרשימים. ברוב המוחלט של המקרים הופגנו יכולות יוצאות דופן, והאויב ספג נזקים כבדים. ברמה המערכתית, התמונה מורכבת יותר. חלק ניכר מיכולות האויב נפגע, אך מקורות העוצמה שלו, האוכלוסייה, הרעיון, מוסדות ההשפעה, מנגנוני הגיוס והיכולת להשתקם, ממשיכים להתקיים ולהסתגל. וברמה האסטרטגית, זו הנמדדת מול מטרות המלחמה שהוגדרו על ידי הממשלה עצמה, התמונה קשה עוד יותר. מבין כלל היעדים שהוצגו לציבור, רק יעד אחד הושג באופן חלקי, מאוחר ובמחיר כבד: חזרתם בחיים של חלק מהחטופים.

יציאה למלחמה אמורה לשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל. הסתכלות מפוכחת על מצבנו מצביעה על שחיקה כמעט בכל אחד ממרכיבי הביטחון הלאומי: במעמד הבין-לאומי, בחופש הפעולה המדיני, בעומק הברית עם ארצות הברית, במצב הכלכלי, בלכידות החברתית ובמצב הכשירות, המשמעת והשחיקה של צה"ל.

964 ימים אחרי, לפני שמחלקים את עור הדוב של "הניצחון המוחלט", ראוי קודם להשיב לציבור על שלוש שאלות פשוטות הרבה יותר: כמה שילמנו, מה מצבנו האמיתי, ומה נדרש כדי שישראל תחזור להיות אומת מופת בטוחה, חזקה ומשגשגת.

>>> אל"ם חנוך דאובה שימש בעבר כרל"ש הרמטכ"ל גדי איזנקוט, בעל עיטור העוז ממלחמת לבנון השנייה