כשהצפירה נגמרת - האחדות לא חייבת להיגמר איתה

יש רגע אחד בשנה שבו הכול נעצר.

לא רק התנועה בכבישים, גם התנועה הפנימית. המילים נחלשות, הצורך להגיב מתפוגג, והזהויות שאנחנו מחזיקים בהן ביום-יום, מתרככות. בדקות של הצפירה מתגלה שכבה עמוקה יותר של המציאות הקיימת. בלי הסכמות ובלי הכרעות, אנחנו עומדים יחד בתוך אותו חלל של זיכרון.

הרגשנו את זה ביום השואה, נשוב ונרגיש זאת ביום הזיכרון. זהו רגע של דממה שמספר הכול. עשרה ימים, עשרת ימי תשועה. מיום השואה ליום העצמאות.

יש משהו כמעט פרדוקסלי ברגע הזה. דווקא מתוך השכול, נחשפת שותפות שאין לה תחליף. זו השותפות הקיומית שלנו. הידיעה שמאחורי כל שם יש חיים שנקטעו, ושבמובן מסוים כולנו נושאים את החיסרון הזה, כל אחד בדרכו.

אני עומדת בצפירה בבית העלמין במודיעין עם גיל-עד הי"ד, עומדת עם אנשים שלא את כולם אני מכירה. שלושת המשפחות של הנערים מקיימות מדי שנה טקס משותף שפתוח לציבור. רבים באים לחבק ולחזק. אני עומדת בין אנשים שלא את כולם אני מכירה, ויחד עם זאת, אין ביננו זרות.

באחת השנים מאז, הגיעה קבוצה מחו"ל עם מדריך שהכיר אותנו, וגם הם ביקשו להיות חלק. ברגעים מיוחדים כאלו, לא צריך להסביר או לומר שום דבר. כולם מחזיקים יחד את הכאב. חוטים של כאב מחברים בינינו. ההבנה שהזיכרון ביום הזה איננו פרטי, כי אם זיכרון לאומי, מהדהדת.

עם זאת, מהר מאוד, השקט חולף והשאלה עולה מאליה: אם אנחנו יודעים להיות כך ברגעים האלה, למה זה לא מחזיק מעבר לרגעי הכאב? אולי מפני שהאחדות של הצפירה לא דורשת מאיתנו דבר. היא פשוט מתרחשת. היא לא מחייבת אותנו להקשיב לאחר, לאתגר את עצמנו, לוותר על עמדות. היא עוקפת את כל זה. החיים עצמם מתנהלים בתוך מורכבות, בתוך מילים, עמדות, מחלוקות. ושם, הרבה יותר קשה להחזיק תחושת שותפות בלי לפרק אותה.

כאן נכנס מושג הזיכרון באופן עמוק יותר. אנחנו רגילים לחשוב על זיכרון כעל פנייה אל העבר, אבל הזיכרון, כפי שהוא מופיע בתודעה היהודית, אינו פעולה של שימור - אלא פעולה של יצירה. הוא לא משאיר את מה שהיה מאחורינו, אלא מכניס אותו אל תוך ההווה ככוח פועל. הזיכרון משנה את מי שאנחנו עכשיו, הוא מטיל אחריות.

האחריות הזו לא מתבטאת בסיסמאות על אחדות, אלא בשאלות קטנות ומעשיות יותר: איך אני מדבר? איך אני מקשיב? מה אני מוכן לשאת יחד עם מי שחושב אחרת ממני? אין כאן ויתור על עמדות. זו הבנה שיש בינינו חיבור עמוק יותר מהעמדה עצמה.

במובן הזה, יום הזיכרון לא מסתכם בעצירה בלבד, אלא משקף מתנועה רחבה יותר. הוא יושב בתוך רצף, מהשבר של השואה, דרך הכאב של הנופלים, אל החיים המחודשים של עצמאות. זהו מהלך שמחבר בין עבר, הווה ועתיד, ומזכיר שהסיפור שלנו גדול מכל רגע בודד.

לא רק חוטים של כאב מחברים בינינו, אלא גם חוטים של תקווה. בתוך המהלך הזה, מתבהרת גם משמעות הברית בינינו. זו ברית של שייכות, שלא מתבטלת כשקשה ולא נעלמת כשיש מחלוקת.

הצפירה לא מבקשת מאיתנו להישאר בדממה, היא מציעה לנו נקודת מוצא שבה, באותו רגע, מתברר לנו מה אפשרי בינינו. ומה שנשאר לאחר מכן הוא הבחירה, ותחושת האחריות. עלינו לקחת את הרגעים הבודדים הללו ולהפוך אותם לרגעים ממושכים. לשגרה. מתוך תקווה גדולה ותחושת אחריות.

>>> בת גלים שער היא אימו של גיל-עד מיכאל שער ז"ל, שנחטף ונרצח על ידי מחבלים ב-2014. משיאת משואה ביום העצמאות 2019 וממייסדי "פרס ירושלים לאחדות". כיום מנכ"לית יום האחדות ומרצה לחוסן אישי ולאומי