השאלה היא מה השתנה באיראן, ולא רק כמה פגענו

עד כה, איראן לא הפתיעה באמת. היא לא הציגה יכולת חדשה או מהלך ששינה את תמונת המלחמה מן היסוד. היא פעלה בדיוק לפי הצהרותיה: לספוג, להתמיד ולהמשיך להחזיק מעמד. מדובר במשמעת של מלחמת התשה, הרחוקה מיצירתיות אסטרטגית. דווקא משום כך, אסור לתת למערכה להמשיך להתנהל לפי ההיגיון שנוח לטהראן. המשמעות היא שבשלב הזה השאלה היא איננה רק במה פגענו, אלא מי קובע את קצב והיגיון המערכה.

בחמשת השבועות האחרונים התגבשה מול איראן מציאות צבאית מרשימה, לצד דילמה אסטרטגית שאנחנו עדיין בעיצומה. מצד אחד, הפגיעה ביכולות צבאיות, במערכי טילים ובנכסים מבצעיים מוכיחה שוב את עומק העליונות המודיעינית והמבצעית של ישראל וארצות הברית. מצד שני, דווקא ההישגים הללו מדגישים את גבולות הכוח. איראן אומנם נפגעת, אך אינה נשברת. היא סופגת, מסתגלת וממשיכה להפעיל לחץ על העורף הישראלי, על האזור ועל הכלכלה העולמית.

מכאן עולה השאלה האמיתית: האם די בהמשך השחיקה הצבאית, או שהגיעה הנקודה שבה נדרש מעבר לפגיעה בתשתיות המחזיקות את יכולת התפקוד והשיקום של המשטר, כדי לשנות את המשוואה וליצור סיכוי ממשי להסדרה?

המציאות שאנחנו מייצרים

הרצף האחרון של ההצלחות הצבאיות מול איראן מרשים, אולי אפילו חריג בעוצמתו. אך דווקא משום כך זהו הרגע לעצור ולבחון את המציאות האסטרטגית שאנחנו מייצרים, מעבר לשאלת היקף הפגיעה.

בדיון הציבורי מתגבשות שתי גישות שונות, שכל אחת מהן נשענת על היגיון מוצק. הבעיה היא שכל אחת מהן, לבדה, נותנת מענה חלקי בלבד.

הגישה הראשונה גורסת שיש להמשיך במסלול הנוכחי של פגיעה מדויקת ביכולות צבאיות, סיכול מערכי נשק ושימור הסלמה מבוקרת. היתרון ברור: צמצום סיכונים להסלמה אזורית רחבה, שמירה על לגיטימציה בין-לאומית ושליטה בקצב ועוצמת הפעולה. ישנו גם היגיון עמוק יותר: ההנחה היא שמערכת שחיקה מתמשכת, לצד לחץ כלכלי ובין-לאומי, תעמיק את הפער שבין המשטר לציבור. זהו תהליך מצטבר המחליש את יסודות היציבות של המשטר לאורך זמן, ולא מהלך דרמטי בודד.

עם זאת, לגישה הזאת יש מגבלות ברורות. היא פועלת בתוך המשוואה הקיימת מבלי לשנות אותה. איראן הוכיחה לאורך השנים שהיא מסוגלת לספוג פגיעות, להסתגל ולהמשיך לפעול. במובן הזה, מספיק לה להחזיק מעמד כדי להימנע מהפסד.

יתרה מזו, המחיר של הגישה הזאת איננו תיאורטי. ככל שהמערכה נמשכת במסגרת של התשה מבוקרת, נשחק גם העורף הישראלי בהיבטים ביטחוניים, כלכליים, פסיכולוגיים ואזרחיים. גם האסטרטגיה הזהירה גובה מחיר מצטבר בכל תחומי החיים, והזמן אינו פועל בהכרח לטובתנו. היציבות הכלכלית הרחבה יותר מתערערת, דרך שוק האנרגיה, סחר ימי ואי ודאות גלובלית.

הפגיעה בתשתיות כערעור יכולת המשילות

הגישה השנייה מציעה מעבר לשלב הבא: פגיעה בתשתיות לאומיות וכלכליות – אנרגיה, חשמל, תעשייה ונכסים סמליים. זהו ניסיון לערער את יכולת המשטר למשול, החורג מהפגיעה המקובלת ביכולות צבאיות.

כאן ההיגיון ברור: אם מרכז הכובד של המשטר הוא היכולת לשלוט ולספק שירותים, הרי שפגיעה בתשתיות הללו יוצרת לחץ מערכתי ולא רק צבאי. בנקודה זו יש להדגיש כי פגיעה בתשתיות אנרגיה היא מכפיל כוח שלילי על כלל המערכת, מעבר לנזק הישיר.

כאשר נפגעת היכולת לייצר ולהפיץ חשמל, נוצר שיבוש רוחבי:

1. מפעלים ושירותים ציבוריים אינם יכולים להתקיים ושרשראות אספקה נקטעות.

2. היכולת לשקם נזקים קיימים נפגעת אנושות.

3. משאבים כספיים מאבדים מערכם התפקודי, שכן כסף אינו יכול להחליף תשתית מושבתת או להפעיל מחדש קווי ייצור ללא אנרגיה.

במילים אחרות, פגיעה בתחנות כוח פוגעת ביכולת להמיר כסף לשיקום ולהתאוששות, ובכך מעצימה את הנזק הכללי. זו אינה רק פגיעה ביכולת, אלא פגיעה ביכולת לייצר יכולות מחדש.

לחץ דרך סדרי עדיפויות

הדיון בפגיעה בתשתיות אינו עוסק בפגיעה חסרת הבחנה באוכלוסייה. מהלך כזה, כשהוא נעשה במדורג, מאלץ את המשטר לתעדף מחדש את משאביו. המשטר נאלץ להסיט קשב, כוח אדם ומשאבים לשירותים חיוניים ולקיום בסיסי, על חשבון השקעה בהקרנת כוח ובעימות. הלחץ מופעל אפוא דרך סדרי העדיפויות של השלטון.

קיים כאן גם ממד פסיכולוגי עמוק. כאשר השירותים הבסיסיים נפגעים וחיי היום-יום משתבשים לאורך זמן, האזרח מתחיל לאבד את האמון ביכולת השלטון להבטיח סדר, יציבות והמשכיות. השינוי הופך מתפקודי לתודעתי: השאלה המרכזית הופכת להיות מה צפוי מחר, ולא רק מה חסר היום. נחלש האמון של האזרחים ביכולת של המשטר לשלוט בעתיד ולהבטיח מסלול של יציבות, פרנסה וביטחון אישי. זהו השלב שבו הבעיה בעיני הציבור איננה עוד מה קרה, אלא מי אחראי לכך ומה ניתן לצפות ממנו בהמשך.

תהליך זה עשוי להיות שקט, איטי ומצטבר, אך הוא חשוב מאוד. הוא משנה את תפיסת השלטון בציבור – ממערכת יציבה למערכת שהשליטה שלה חלקית וזמנית. כאשר התודעה הזאת מחלחלת, כל תקלה נתפסת כחלק מתמונה כוללת של היחלשות, מה שיוצר שחיקה מצטברת באמון הציבורי. זהו תנאי חשוב לכל שינוי עמוק יותר במשטר.

סיכונים ומנופי לחץ

למרות היתרונות, הגישה הזאת טומנת בחובה סיכונים כבדים: היא מעלה את הסיכוי להסלמה רחבה ופגיעה בתשתיות בישראל, ונשענת על ההנחה הבעייתית שלחץ על האוכלוסייה יתורגם ללחץ על המשטר – הנחה שההיסטוריה לא תמיד מאששת. לעיתים קרובות, דווקא תחת איום חיצוני משטרים מצליחים ללכד את הציבור סביבם.

ובכל זאת, בתוך המתח הזה, מתבהרת תובנה נוספת: לפגיעה בתשתיות יש ערך ביצירת מנוף להסכם, בנוסף להפעלת הלחץ עצמה. כל עוד איראן סופגת בעיקר פגיעות צבאיות, המחיר עבורה נסבל והמוטיבציה להתגמש במשא ומתן מוגבלת. יתרה מזו, כל יום שעובר במתכונת הזאת שוחק את ישראל, מעמיס על שותפותיה ומגדיל את העלות הבין-לאומית של המשך המלחמה. לעומת זאת, פגיעה ביציבות התפקודית יוצרת תמריץ לבלום את ההידרדרות. פגיעה בתשתיות היא כלי של כפייה מדינית. היא אינה מבטיחה הסכם, אך היא מייצרת תנאים שבהם האלטרנטיבה עבור המשטר נעשית מסוכנת ויקרה בהרבה.

בסופו של דבר, עלינו לבחון את נחיצות המהלך במציאות שבה פגיעה צבאית לבדה אינה "שוברת" את איראן. פגיעה בתשתיות הופכת בהדרגה לצעד שקשה להימנע ממנו אם ברצוננו לשנות את המשוואה וגם אם רוצים ליצור תנאים להסדרה.

שתי הגישות – השחיקה הצבאית והפגיעה התשתיתית – משלימות זו את זו. השחיקה הצבאית לבדה אינה מספיקה, והפגיעה בתשתיות לבדה מסוכנת מדי. האתגר האמיתי טמון בשילוב ביניהן ובתזמון המדויק, שבו המעבר מהאחת לשנייה מייצר לא רק לחץ, אלא גם פתח ליציאה מדינית.

>>> איל ציר כהן הוא לשעבר ראש אגף "תבל" במוסד