את החרדים איבדנו עוד בבית הספר

קל לצפות בתמונות מהפגנות החרדים, חסימות הכבישים והעימותים עם המשטרה ולהרגיש שהמדינה איבדה שליטה ברחובות. האמת קשה הרבה יותר מזה: המדינה לא איבדה את השליטה, היא איבדה את החברה החרדית בכיתה עוד לפני עשרים שנה.

• צפי לפקקי ענק: כל מה שצריך לדעת לקראת מחאת החרדים

האירועים שאנחנו רואים היום אינם משבר פתאומי, הם התוצאה הישירה של מדיניות ארוכת שנים שבה ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, העדיפו לקנות שקט פוליטי במקום לבנות עתיד משותף ומאוחד. במשך שנים כולם ידעו מה הבעיה. כולם ידעו שיש ציבור גדול שאינו מקבל את הכלים הנדרשים להשתלבות מלאה בחברה הישראלית. כולם ידעו שהפער בין עולם הישיבות לבין צורכי המדינה רק ילך ויגדל. כולם ידעו שמגיע היום שבו המציאות תתנגש בפוליטיקה. ובכל זאת, הם העדיפו לדחות. הם רצו לדחות את הוויכוח על לימודי ליבה, לדחות את הדיון על תעסוקה, לדחות את השאלה איך משלבים צעירים חרדים בשירות משמעותי למדינה. הם רצו לדחות את האחריות באים אחריהם, אבל עכשיו כבר אי אפשר לדחות.

הטעות הגדולה ביותר היא לחשוב שהוויכוח הנוכחי הוא על גיוס בלבד. הוויכוח הוא על השאלה איזו מדינה אנחנו רוצים להיות בעוד עשרים שנה: מדינה שבה קבוצות שלמות חיות זו לצד זו, אך לא זו עם זו? או מדינה שבה לכל ילד, חרדי, חילוני, דתי או ערבי, יש הזדמנות אמיתית לבנות לעצמו עתיד של השפעה, פרנסה ושותפות?

כראש עיריית בית שמש לשעבר, ניהלתי במשך שנים את העיר המורכבת ביותר בישראל. עיר שבה חרדים, דתיים וחילונים חיים באותם רחובות, לומדים באותם מוסדות אקדמיים, עובדים באותם מקומות עבודה ונפגשים באותם פארקים. למדתי שם משהו חשוב: רוב האנשים אינם מחפשים ריבים ומלחמות, הם מחפשים כבוד, הם מחפשים הזדמנות. הם מחפשים מנהיגות שתספר להם את האמת.

האמת היא שהציבור החרדי אינו הבעיה של מדינת ישראל. הוא אחד הנכסים הגדולים שלה. זהו ציבור עם חוסן קהילתי יוצא דופן, ערבות הדדית, מחויבות למשפחה ולזהות יהודית. הכישלון הוא של המדינה. מדינה שלא ידעה לומר לצעיר חרדי שהוא יכול להישאר חרדי ועדיין ללמוד מקצוע ובמקביל להמשיך ללמוד תורה, שהוא יכול להישאר חרדי ועדיין לשרת את המדינה, שהוא יכול להישאר חרדי ועדיין להיות חלק מהכלכלה הישראלית.

במקום לבנות גשרים, בנינו חומות, במקום ליצור מסלולים, יצרנו פטורים ובמקום לעצב עתיד, ניהלנו משברים. ישראל של אחרי 7 באוקטובר כבר לא יכולה להרשות לעצמה את המותרות האלה. המלחמה שינתה משהו עמוק בחברה הישראלית. היא הזכירה לנו שאנחנו עם אחד, שהגורל שלנו משותף, שהאיומים אינם מבדילים בין מגזרים. אם הגורל משותף, גם האחריות חייבת להיות משותפת.

לכן, הפתרון לא יגיע מעוד סבב של האשמות הדדיות. הפתרון יתחיל ביום שבו מדינת ישראל תקבל החלטה אמיצה: כל ילד בישראל יקבל את הכלים להשתלב בחברה ובכלכלה, כל צעיר יקבל מסלול שירות שמתאים לאורח חייו, וכל מגזר יהיה שותף אמיתי לעתיד המדינה.

זה לא מאבק נגד החרדים, זה מאבק על העתיד של כולנו. אם לא נתחיל לתקן עכשיו את מה שלא תיקנו לפני עשרים שנה, בעוד עשרים שנה נמצא את עצמנו מול משבר גדול הרבה יותר.

מהצד השני, חשוב להבהיר - מי שהפקיר את הילד החרדי זה הציבור הכללי. נתנו לעמותות פרטיות לנהל את החינוך שלו ולא דאגנו לו. בנוסף, כאשר הצוותים החינוכיים במגזר החרדי נתונים לחסדי עמותות, וכולנו ויתרנו על תחושת השותפות עם החרדים, מדוע אנחנו מופתעים ממה שאנחנו רואים היום ברחבי הארץ?

>>> ד"ר עליזה בלוך היא ראש עיריית בית שמש לשעבר וכיום נשיאת יאסא - המרכז הישראלי למצוינות בחינוך