האיראנים בטוחים שהשיטה שלהם עובדת

ביומיים האחרונים, בעקבות התגברות הרחשים סביב הסכם אפשרי בין ארצות הברית לאיראן, המשטר האיראני משדר תחושת ניצחון מובהקת, המלווה ברטוריקה של רמיסת המערב וכתישתו. מבחינתם, הניצחון מושג הן במישור הצבאי - שבו הם תופסים את עצמם כמי שהכריעו את ישראל וארצות הברית - והן במישור הדיפלומטי, שבו העמידה האיתנה שלהם אילצה את הצדדים האחרים להתגמש.

בטהראן שואבים שביעות רצון רבה מכך שמדינות ערב, אשר נפגעו בעבר מהטרור האיראני, משנות כעת את כיוונן לטובתם - בהן קטאר, סעודיה ואפילו איחוד האמירויות באופן חלקי. תהליך זה מוכיח להם כי אסטרטגיית לקיחת בני הערובה - כאשר "בן הערובה" הפעם הוא מצר הורמוז - אכן עובדת, ומזניקה את הגאווה וההיבריס שלהם למחוזות חדשים. מבחינת המשטר, זוהי השיטה האולטימטיבית להתנהלות עם המערב.

כחלק מכך, האיראנים מציפים פרסומים היסטוריים, כולל אזכורים למלכים מהעת העתיקה שהכריעו את רומא ואת יוון. גילופי אבן בני כאלפיים שנה שנמצאים באיראן זוכים פתאום להבלטה מחודשת. הלאומיות הפרסית מגויסת אף היא למערכה, למרות שבשגרה המשטר מתנגד לה ומדגיש דווקא את הזהות האיסלאמית. אולם כעת, הם מערבבים בין השתיים ומציגים תזה לפיה האיסלאם, השיעה וכמובן הלאומיות הפרסית, עמדו יחד איתן מול כל הלחצים והאיומים.

במקביל, בכירי המשטר מכחישים בתוקף קיומם של סעיפים הנוגעים לגרעין, לטילים או לארגוני הפרוקסי, ומבהירים שמבחינתם הם לא הסכימו לשום פשרה בנושאים אלו. מנגד, נקודה אחת זוכה להדגשה יתרה מפי כל דובר איראני: הם טוענים בתוקף כי כל הסכם שיושג יכלול גם הפסקת אש בגבולנו הצפוני, בלבנון, לטובת חיזבאללה. הנושא הזה מודגש שוב ושוב על ידי כל שופר רשמי של המשטר.

בזירה הפנימית, אנו עדים לחזרתו של מוחמד באקר קאליבאף, ראש הפרלמנט, אל קדמת הבמה. לאחר תקופה ארוכה שבה נעלם כמעט לחלוטין, הוא החל למנות אנשים לצוות המשא ומתן. נראה כי הקרעים הפנימיים בהנהגה מתאחים - ואולי אף לא היו קיימים מלכתחילה ועברנו מניפולציה, אם כי להערכתי הם אכן היו קיימים. בכל מקרה, כשידם על העליונה, הם מתקרבים זה לזה. הניצחון מקל על הלכידות הזו; הרי קל להיות חברים כשמנצחים או כשמקבלים ציון טוב. בעוד שבעת משבר שותפים נוטים להתרחק ולהיפרד, תחושת הניצחון הנוכחית מייצרת ביניהם מעין אחדות מחודשת.

דברי הרהב הללו הם לב העניין, והם נשמעים בעוצמה מכיוון כלי התקשורת, הבכירים ובכירי משמרות המהפכה. גם אם נשמעו קולות - כפי שהיה הבוקר (ראשון) - הטוענים כי כספיהם לא ישוחררו ללא חתימה על הסכם סופי, או שאין על מה לדבר ללא טיפול בסוגיית הפרוקסי (נושא שיושב בליבת הדרישות של ארצות הברית וישראל), מבחינת האיראנים מדובר בדרישות לא מובנות ולא רלוונטיות לחלוטין.

מבחינתם, ההסכם מוגבל אך ורק למצר הורמוז ומסמל את קץ המלחמות. שום סוגיה אחרת לא תבוא בחשבון והם אינם מוכנים לדון בדבר מעבר לכך. כל הפרסומים שלפיהם איראן עומדת להקפיא את העשרת האורניום, למסור את החומר המועשר, או כל צעד מעבר לכך - מוגדרים על ידם כשקר מוחלט. הם ממשיכים להכחיש זאת בעקביות, ובמקביל מגבירים עוד ועוד את רטוריקת הרהב.