ההסתה נגד בג"ץ משיגה את מטרתה

הדיון ביום חמישי האחרון בבג"ץ, בעתירות הדורשות מינוי ועדת חקירה ממלכתית, מלמד עד כמה גדולה ומיידית הסכנה לדמוקרטיה הישראלית. ההסתה השקרית מטעמה של הממשלה נגד בית המשפט, ובכלל זה – האשמתו באחריות לאירועי 7 באוקטובר, מניבה פירות באושים. אולם, בית המשפט הפך לשדה מערכה, שלא ניתן לקיים בו דיון חשוב בנוכחות קהל, אפילו כזה שצריך להניס ממנו את השופטים פן יבולע להם. למרבה הצער, ההסתה הזו משפיעה על השופטים ומרפה את ידיהם מלמלא כדין את תפקידם.

בתוך ההסתה נגד בית המשפט העליון תופסת מקום מיוחד ההסתה נגד נשיאו, השופט יצחק עמית, עד כדי פסילתו על ידי חלק מהציבור מהסמכות הנתונה בחוק לנשיא העליון למנות ועדת חקירה ממלכתית. הסמכות הזו, שהחוק העניק לנשיא בית המשפט העליון, היא עיקר החשיבות שבחוק ועדות חקירה. היא מבטיחה שהרכב החברים בוועדת חקירה ממלכתית ייקבע מתוך עצמאות ואי-תלות פוליטית ומתוך מקצועיות. היא מבטיחה שהחשודים באחריות למחדל לא יהיו מי שממנים את חוקריהם, כאשר האינטרס של הממנים הוא להבטיח חקירה שלא תפגע בהם, כלומר חקירה מגמתית שאינה מחויבת לאמת.

לכן, ובניגוד לאופן שבו הוצג הנושא על ידי מי מהשופטים: לא עמדה כלל בפני הממשלה בחירה בין ועדת חקירה ממלכתית לבין ועדת בדיקה ממשלתית, שהממשלה ממנה את חבריה. כל בר-דעת, ואפילו הממשלה, מבין שחומרתם בדרגה העליונה ביותר של אירועי 7 באוקטובר, עד כדי סיכון קיום המדינה, חומרה וסכנה ללא תקדים – שוללים, מיניה וביה, ועדת בדיקה ממשלתית שתכליתה – טיוח. כל בר-דעת מבין שהאינטרס של הממשלה (זו שנמנעה, בעזות מצח, מהמינימום המתבקש: מלקבל אחריות לאירועי 7 באוקטובר) הוא לסכל את החקירה כהליך מעמיק לבירור מה שקרה, האחראים למה שקרה, ולהפקת לקחים.

מכאן הרעיון והצעת החוק בדבר מינוי ועדה על ידי פוליטיקאים מן הקואליציה והאופוזיציה באופן שבמקרה הטוב מסליל את הוועדה להכרעות מוטות פוליטית – לשתי עמדות נוגדות, שמבטלות האחת את רעותה, ובא לממשלה גואל. לכן, מתבקש לראות במקרה הנדון מקרה מובהק שאין דומה לו, שהוא דוגמה פרדיגמטית לאותו מקרה יוצא מן הכלל ונדיר שבו מתחייבת ביקורת שיפוטית. הביקורת השיפוטית הכרחית, כדי לחייב את הממשלה לעשות מה שהיא נמנעת מלעשות בשל שיקולים זרים: טובתה האישית הנוגדת את טובת הציבור. השופטים המבקשים להימנע מהכרעה שיפוטית לא חשים, כנראה, שבהתנהלות זו שלהם הם מעניקים, בלי לרצות בכך, חיזוק ואף לגיטימציה לדה-לגיטימציה הנעשית לנשיא עמית, על לא עוול בכפו. זאת, בנוסף ללגיטימציה שהם מעניקים להתנהלות המחפירה של הממשלה.

הדיון בבית המשפט התחיל בחיזיון הנפוץ, שבו מכריז נציג הממשלה שאין כלל סמכות לבית המשפט להידרש לסוגיה, כלומר ששיקול הדעת שנמסר לממשלה אם למנות ועדת חקירה ממלכתית הוא מוחלט. נציג הממשלה יודע שזו טענה שאין לה שחר ואין לה סיכוי להתקבל. הטענה מכוונת אל הציבור, וכאשר היא מושמעת שוב ושוב היא קונה לה אחיזה בקרב חלק לא מבוטל הרואה בבית המשפט גורם מרדני, אנטי-דמוקרטי, הנוטל לעצמו סמכויות שאין לו ומערער את סדרי המשטר. מכאן, קצרה הדרך למתרחש בבית המשפט: צרחות מסכלות דיון ומפגינות זלזול בבית המשפט, ואף להעמדת השופטים בסכנה פיזית ממש.

בצר להם, נדחקים חלק מהשופטים למחוזות זרים ומבקשים למצוא סעד (לבית המשפט) במשפט הציבור ונחמה בבחירות המתקרבות. זהו מקסם שווא. הבחירות אינן נערכות על סוגיה ספציפית אחת ולבוחר אין ברירה אלא לבחור על סמך שקלול של נושאים שונים. לכן, בחירות כלליות אינן, ולא ניתן לראות בהן, משאל עם על נושא ספציפי יחיד. קיים אף חשש שיהיו מי שיטענו בבוא היום כי הגישה השיפוטית הזו מהווה התערבות פסולה בהליך הפוליטי בהא הידיעה של הבחירות. אין ביכולתו של הציבור לכפות דעתו על הממשלה, גם כאשר לרובו, כמו במקרה הזה, יש עמדה נוגדת לזו של הממשלה.

כאשר הממשלה מזלזלת במחוקק שהעניק לה (כמו בחוק ועדות החקירה) סמכות שעליה להפעיל במקרה מסוים, זהו תפקידו של בית המשפט להגן על המחוקק מפני הזלזול aבו שמפגינה הרשות המבצעת, הנמנעת מלעשות את מה שהיא חייבת לעשות. לא ניתן לגלגל את הכדור למגרש אחר. גם דחיית הזמן להקמת ועדת חקירה ממלכתית עד אחרי הבחירות היא מעשה שלא ניתן להצדיק. מלכתחילה לא הייתה הצדקה לאי מינוי ועדת חקירה לאלתר. ועדת חקירה שהייתה קמה אז יכלה להתחיל במלאכה החיונית של איסוף ועיבוד החומרים הנדרשים כבסיס לעבודת התשאול של הוועדה. בשים לב להיקף העצום של מה שצריך להיחקר, האיסוף היה נמשך חודשים ארוכים, אולי יותר.

אחר כך ניתן היה להתחיל בחקירתם של כל המעורבים שאינם ממלאים תפקיד במלחמה. לא מן הנמנע שחקירה שהייתה מתחילה במועדה הייתה מגיעה בינתיים לממצאים חלקיים. ייתכן שממצאים כאלה היו מאפשרים לנו להגיע לבחירות מיודעים יותר, מושכלים יותר. חלוף הזמן, ללא מעש, אינו נתון סתמי. הזמן הוא אויב גדול של היכולת להגיע לחקר האמת. ככל שעובר הזמן, האמת מתרחקת. אין לבית המשפט סמכות להביא לדחייה בלתי מוצדקת נוספת של מה שהיה צריך להיעשות מזמן. העובדה שחלפו כבר מאז האירועים שנתיים וחצי אינה מוזילה את חצי השנה הנוספת, היא מייקרת אותה. בית המשפט מבקש להתנחם באפשרות שחילופי ממשלה יביאו למינוי ועדת חקירה, כפי שקרה בעבר. אבל מה שקרה לא בהכרח יקרה שוב, ומכל מקום אין צידוק לדחייה בזמן שבעטיה משלמים במטבע קשה של התרחקות מבירור האמת.

היו מי מבין השופטים שהביעו דאגה מהאופן בו תגדיר הממשלה, וזו סמכותה, את המנדט של הוועדה. הממשלה עלולה לעשות פלסתר את ועדת החקירה על ידי מנדט מופרך. קשה לקבל את השיקול הזה. יוצא ממנו שככל שממשלה נוהגת בפראות גדולה יותר, ככל שהיא מחציפה פנים כלפי החוק והציבור, כך היא מגדילה את המרחב שבו היא חסינה מביקורת שיפוטית. כלומר, בית המשפט פועל כך שדרך רשעים תצלח. מבחינת הדין, גם סמכותה של הממשלה לקבוע את המנדט לחקירה אינה מוחלטת. השופטים חזרו וציטטו פסיקה קודמת, לפיה מינוי ועדת חקירה ממלכתית אינו בגדר זכות אדם חוקתית. ניתן להסכים לכך, אבל מה עולה מן הקביעה הזו?

אי מינוי ועדת חקירה, במקום בו מתחייב מינוי שלה, פוגע בזכות הציבור לדעת, וחילול הזכות הזו הופך את האקט של בחירות לטקס ריק; הוא מונע מכלל הנפגעים במלחמה ומכלל האזרחיות והאזרחים לסגור מעגל, סגירה שהיא נחוצה כל כך לשם ריפוי ושיקום; הוא יוצר סכנה מוחשית לביטחון המדינה וסיכון לחיי אדם עקב אי הפקת לקחים שהיא חיונית מן הבחינות האלה. המהלך השיפוטי של הכרה בקיום סמכות של בית המשפט לביקורת שיפוטית, אבל צמצום הביקורת הזו עד כדי היעלמות מעשית שלה (תוך צפייה פתטית למקרה המיוחד והנדיר שלעולם לא מכירים בו) הוא בעייתי ביותר.

ההבדל בין גישת הממשלה השוללת מעיקרא ביקורת שיפוטית לבין עמדה שיפוטית כזו הוא רק רטורי וסמנטי. בפועל, מדובר בסירוס עצמי של בית המשפט. במדינה שבה מערכת האיזונים והריסונים חלשה במיוחד, מסלול כזה מאפשר, הלכה למעשה, שלטון בלתי מוגבל, כלומר שלטון שאינו דמוקרטי. בית המשפט אינו עומד לבחירת הציבור, אך עומד למשפט הציבור. משפט הציבור כלפיו חייב להיות מבוסס על אדני אמת, לא על הסתה שקרית. אבל כאשר החוק מאפשר לבית המשפט למנוע רעה גדולה והוא נמנע מעשות כן, הוא אחראי אחריות עקיפה למה שלא מנע. אם בן גביר יישאר על כנו כשר לביטחון לאומי וכהונתו תפגע בטוהר הבחירות – בית המשפט יישא באחריות לכך. אם חלילה ייפגע ביטחון המדינה עקב אי הפקת לקחים מאירועי 7 באוקטובר (משום שלא מונתה במועד ועדת חקירה ממלכתית) – בית המשפט לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו.

>>> מרדכי קרמניצר הוא פרופ' למשפטים, מומחה למשפט פלילי ומשפט ציבורי (חוקתי ומינהלי), פרופ' אמריטוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, לשעבר דיקן הפקולטה ונשיא מועצת העיתונות