מה שנכון בעזה יהיה אסון בלבנון

מלבד איראן, ישראל ניצבת כיום מול שתי זירות מרכזיות: רצועת עזה ולבנון. למרות התסכול המובן מכך שהמלחמה טרם הסתיימה בהכרעה מוחלטת, יש להזכיר כי צה"ל רשם הישגים חשובים. הוא הכה את חמאס וחיזבאללה מכות קשות, דחק אותם להילחם על עצם שרידותם, והצליח לשבור את הזיקה שניסו ליצור ביניהם באמצעות אסטרטגיית "איחוד הזירות". עם זאת, ישראל עדיין מתמודדת עם שני הארגונים המחזיקים בכוח צבאי ומאתגרים את גבולות הריבונות בלבנון ובעזה כאחד, כשבפניה שאלה אסטרטגית עמוקה: כיצד לתרגם את הפגיעה הקשה בכוחם של הארגונים להסדר יציב שימנע את שיקומם.

רצועת עזה

למרות שחמאס שרד, הולכים ונוצרים בתקופה האחרונה תנאים מדיניים נוחים יותר מבחינת ישראל. ניקולאי מלדנוב, שליח "מועצת השלום", מטיל בזירות בין-לאומיות זה כמה שבועות את האחריות לאי-ההתקדמות בשיקום הרצועה על חמאס וסירובו להתפרק מנשק. מלדנוב קורא לקהילה הבין-לאומית להפעיל לחץ על הארגון, ואף אינו מסתיר את ספקנותו שפירוז יתרחש ללא הפעלת כוח ישראלית.

מבחינת ישראל, הטלת האחריות על חמאס מטעם שליח מועצת השלום היא נקודת פתיחה נוחה שמתורגמת לשטח. כמעט מבלי משים הולכים ומתפרקים בחודשים האחרונים הרסנים שהוטלו על ישראל עם הפסקת האש, ועמם החשש מבינאום השליטה ברצועה. מפקדת התיאום האזרחי-צבאי הבין-לאומית שהוקמה בקריית גת, אכן ריסנה בתחילה את חופש הפעולה הישראלי. אלא שהמפקדה הזו הולכת ומתבררת כפחות מגבילה מבתחילה ודיווחים שונים אף טענו שארצות הברית שוקלת לסגרה או לכל הפחות לארגנה מחדש. לצד זאת, גם דאגות ישראליות אחרות הולכות ונמוגות, ובראשן החשש מדריסת רגל של כוחות קטאריים וטורקיים ברצועה. ההתפתחויות הללו מבהירות, כרגיל, עד כמה הכרחית הפרספקטיבה להבנת תהליכים במידותיהם הנכונות.

וכך, בשבועות האחרונים מרחיב צה"ל את שליטתו הישירה והעקיפה באש על כ-63% משטח הרצועה. פעולות הסיכול נגד מחבלי חמאס מתבצעות כמעט מדי יום, ולאחרונה אף הצליח צה"ל לחסל את שאריות הצמרת הצבאית של חמאס שהייתה שותפה לתכנון טבח 7 באוקטובר. חיסולו של מוחמד עודה, ששימש קצת יותר משבוע כראש הזרוע הצבאית לאחר חיסולו של עז א-דין חדאד, מלמד שישראל מבקשת לייצר בחמאס רעידת אדמה תפקודית מתמשכת שתמנע מהארגון לייצב מערכת פיקוד ורציפות תפקוד. המסר ברור: גם לאחר הפסקת האש, הנהגת חמאס אינה חסינה כל עוד הארגון מסרב להתפרק מכוחו הצבאי.

אחת התוצאות החשובות של הפגיעות הללו היא העברת משקל מהנהגת עזה אל הנהגת החוץ. מאז בחירתו של יחיא סינוואר למנהיג הרצועה ב-2017, הנהגת עזה והזרוע הצבאית הן ששלטו בפועל בהכרעות האסטרטגיות של חמאס. אדגיש שהנהגת החוץ אינה שונה מהנהגת עזה במטרותיה האסטרטגיות ושתיהן שואפות במוצהר להשמיד את מדינת ישראל. אך בהנהגת החוץ יש בכירים, ובראשם ח'אלד משעל, המוכנים מטעמים פרגמטיים בלבד לאמץ פשרות שיאפשרו לתנועה לשרוד את המציאות האסונית שאליה נקלעה בעקבות האסטרטגיה הרדיקלית שכפו סינוואר והזרוע הצבאית על כל חלקי התנועה. עם זאת, גם מדיניות פרגמטית יותר לא צפויה להוביל לפירוז או לנסיגה אמיתית ממעמדו ההגמוני ברצועה. לכן, האפשרות שישראל תיאלץ לשוב ללחימה בעזה - הפעם ללא המגבלה של חטופים המשמשים כמגן אנושי - נותרת האפשרות הסבירה ביותר, כפי שחוזה גם מלדנוב.

אם זו אכן החלופה המובילה, ישראל חייבת לקדם שתי משימות הכרוכות זו בזו: ראשית, הכנת דעת הקהל העולמית לפעולה שאינה משרתת רק את האינטרסים הביטחוניים של ישראל, אלא גם את הקלת סבלם של תושבי הרצועה, ששיקומם נמנע בידי חמאס כפי שקובעים גם המתווכים הבין-לאומיים. שנית, יש צורך בתכנון דקדקני ויעיל של פינוי האוכלוסייה משטחי הלחימה, כדי לצמצם ככל האפשר פגיעות בחפים מפשע ואת הביקורת הבין-לאומית. המסר של שתי המשימות צריך להיות ברור - פתרון אמיתי למצב ברצועה היה ונשאר הקמת ממשל חלופי חזק, שייטיב עם האוכלוסייה ולא יאיים על ישראל.

חיזבאללה

בלבנון, תוכניות חיזבאללה לכבוש את הגליל הוחלפו ברצועה רחבה בת כעשרה קילומטרים שכבשה ישראל לאורך דרום לבנון. אין להשוות את התנאים ברצועה זו לרצועת הביטחון שהחזיקה ישראל עד מאי 2000, ושבה נאלצה לפעול בתוך האוכלוסייה המקומית על כל המגבלות הנובעות מכך. כיום מדובר באזור שהתרוקן מתושביו השיעים, ושחלקים נרחבים מיישוביהם נהרסו בשל התשתיות הצבאיות שבנה בהם חיזבאללה. בימים האחרונים אף מגביר צה"ל את הלחץ ומרחיב את שליטתו במרחב. מנגד, חיזבאללה אינו פסיבי כחמאס ומנהל לחימה מתואמת ומאתגרת הגובה מחירים כואבים.

בפני ישראל עומדות למעשה שתי חלופות עיקריות. הראשונה היא מהלך מקיף למיגור חיזבאללה, כפי שדורשים כמה קולות בשיח הציבורי. אלא שמדובר במטרה לא-ריאלית. היא יקרה מנשוא בחיי חיילים, במשאבים ובלגיטימציה בין-לאומית. יתרה מכך, אין כל ביטחון שחיזבאללה ימוגר גם אם ישראל תכבוש את כל לבנון משום שחיזבאללה אינו רק ארגון צבאי, אלא גם תנועת המונים חברתית הנתמכת על ידי רוב הקהילה השיעית בלבנון.

אין פירוש הדבר שישראל צריכה לוותר על מהלך צבאי רחב ועצים שיפגע עמוקות בכוחות הארגון ובתשתיותיו. אולם, בשלב זה ידיה קשורות בשל המגבלות האמריקניות הקשורות למשא ומתן עם איראן. לכן, היא נדרשת בינתיים לחלופה שנייה: המשך השחיקה של חיזבאללה שכוללת, בדומה לעזה, סיכולים ופגיעה בתשתיות, לצד מינוף התסיסה שיוצרת אוכלוסיית הפליטים העצומה. זוהי דרך סיזיפית וארוכה, המייצרת שחיקה מדינית, חברתית וצבאית מתמשכת גם בישראל, וללא נקודת סיום ברורה. אך ניתן לייעל גם אותה.

הוויכוח שהתגלע לפני ימים ספורים בין השר בצלאל סמוטריץ' לראש הממשלה נוגע בשורש הבעיה. סמוטריץ' הציע להפיל בניין על כל רחפן התוקף את כוחותינו, בעוד שנתניהו השיב לו בסרקזם ושאל אם 30 רחפנים יחייבו הפלה של 30 בניינים. בהודעה אחרת, הבטיח נתניהו כי מערכת הביטחון מחפשת פתרונות לאיום הרחפנים.

גם בלי להיגרר לפוליטיקה, יש להביא בחשבון שתי נקודות מקצועיות. ראשית, באין פתרון טכנולוגי יעיל ליירוט רחפנים מונחי סיב, הכלי היחידי שבידי ישראל להביא את חיזבאללה לחישוב מחדש של העלות-תועלת שבשיגורם הוא יצירת משוואה לא-סימטרית בין שיגור לבין תגובה. המגבלות האמריקניות שמונעות מישראל לפעול בביירות אינן מונעות ממנה, למשל, להגיב בהפלת בניינים של חיזבאללה בנבטיה או בצור. מספר הבניינים שיופל על כל רחפן אינו העיקר ובלבד שמחיריה של המשוואה הלא-סימטרית יהיו ברורים, עקביים ואפקטיביים. בהקשר זה, יש לציין שהטענה הנשמעת מעת לעת כאילו הרס בתים איננו משפיע על השיעים או על הפלסטינים ברצועת עזה - משוללת כל יסוד. אובדן הבית, במיוחד לאור הדיווחים על אי-יכולתם של חיזבאללה ובוודאי חמאס לפצות את הנפגעים, היא טראומה קשה ומתמשכת.

שנית, לאחר שנים ארוכות של הסתמכות על פתרונות טכנולוגיים לאיומים רקטיים ואוויריים שהתנפצה במתקפת 7 באוקטובר – ניתן היה לצפות שהשיח ישתנה. הבטחות למציאת פתרון טכנולוגי שיאפשר הכלה של האויב צריכות להתחלף במדיניות התקפית נגד שורש הבעיה. חיפוש אחר פתרונות הגנתיים הוא כמובן דרוש וחשוב, אך הוא אינו יכול לשמש תחליף למדיניות יוזמת, ובמיוחד כאשר לחיילים ולאזרחים החשופים בצפון אין את כל הזמן שבעולם להמתין לפתרון כזה.

>>> ד"ר הראל חורב הוא היסטוריון, מומחה לחברה הפלסטינית וחוקר בכיר במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון שבאוניברסיטת תל אביב