הדלפות הן כלי פוליטי לגיטימי, אך לא כשהן פוגעות בבעלי ברית

לא חלפו כמה שעות מרגע שלשכת ראש הממשלה נתניהו דיווחה על ביקורו הסנסציוני באיחוד האמירויות הערביות במהלך המלחמה ופגישתו עם הנשיא, השיח' מוחמד בן זיד אאל נהיאן – ביקור שהביא ל"פריצת דרך היסטורית", לדברי ההודעה – ומשרד החוץ האמירותי פרסם הכחשה גורפת.

• רה"מ נתניהו נפגש בחשאי עם נשיא איחוד האמירויות

שוב נתניהו חזר על הריטואל הקבוע של פרסום דבר קיום פגישה עם אישיות ערבית רמת מעלה - פגישה שאמורה להיות חשאית. כך, ניתן למנות למשל את דבר הדלפת פגישתו עם סולטאן עומאן קאבוס ב-2018; ואת פגישתו עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, ב-2020.

לנתניהו היסטוריה ארוכה של הדלפות. בזמן כהונתו במשרד החוץ בארצות הברית, הוא למד שהדלפה הינה כלי מרכזי בהשגת יעדים פוליטיים. מאז הוא השתמש בכלי הזה יותר מכל פוליטיקאי אחר בישראל.

כאשר היה ראש אופוזיציה ב-1995 הוא הדליף מעל דוכן הכנסת את מה שמכונה "מסמך שטאובר" - מסמך סודי ביותר שנכתב באגף התכנון של צה"ל על ידי האלוף צבי שטאובר (שנכתב למען האמת על ידי סגנו, תא"ל שלמה ברום) כהכנה לשיחות של הרמטכ"לים של ישראל וסוריה. המטרה הייתה כמובן לחבל במשא ומתן, וזאת באמצעות האשמת ממשלת רבין בוויתורים שהיא מתכננת לעשות ברמת הגולן.

חבר הכנסת רן כהן ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, להסיר את חסינותו של נתניהו באשמת עבירה על חוק העונשין, אך הוא סירב בטענה שעומדת לו חסינות מהותית שכל חבר כנסת נהנה ממנה. בג"ץ גם דחה את העתירה שהגיש כהן, בטענה שנתניהו לא עשה זאת מתוך כוונה תחילה, אלא כמענה בוויכוח שהתנהל במליאה עם שמעון פרס, ובכך ההדלפה הייתה במסגרת מילוי תפקידו הפרלמנטרי של נתניהו. החלטה זו של בג"ץ, לצד דחיית עתירות רבות אחרות שהוגשו על הדלפות, העניקו "אור ירוק" למדליפים בכנסת, משום שהם יכלו לסמוך על כך שהם מוגנים על ידי חוק החסינות.

שני עשורים מאוחר יותר, שוב באופוזיציה, נתניהו היה הראשון שאישר כי ישראל השמידה את פרויקט הגרעין הסורי בספטמבר 2007, וזאת למרות כל הניסיונות של ממשלת אולמרט להסתיר את העניין כדי לא להשפיל את בשאר אל-אסד ולגרום לו להגיב.

הדלפת מפורסמת אחרת הייתה פרשת המצגת של צה"ל שהוצגה בישיבת קבינט במהלך מבצע "צוק איתן" באוגוסט 2014. מקובל על כל המעורבים בפרשה כי ההדלפה הגיעה מלשכתו של נתניהו והיא נועדה להעניק לגיטימציה להחלטה שלא להיכנס ולכבוש את עזה, כי זו הייתה המלצת הצבא.

היחסים גלויים - אז למה מכחישים את הפגישה?

להדלפות יש כמה מטרות. הן נעשות על מנת להאדיר את האגו של הפוליטיקאי, לחבל ביריב פוליטי, לקושש לגיטימציה למדיניות מסוימת או להעלות רעיון מסוים כ"בלון ניסוי". כך למשל, פרשת ההדלפה מלשכת נתניהו לעיתון הגרמני "בילד" ב-2024 נועדה להשפיע על דעת הקהל הישראלית בעניין עסקת השבויים עם חמאס. הדלפות של חומרים מסווגים לעיתונות הזרה, כפי שכתב העיתונאי נחום ברנע, "נעשו אין-ספור פעמים בעבר", אך "נתניהו הרבה לעשות זאת בכל תפקידיו".

ההדלפה הספציפית של נתניהו לגבי הביקור באמירויות נעשתה בשל אגו ומשיקולים פוליטיים הקשורים למערכת הבחירות הקרבה ובאה. לא מן הנמנע כי ההדלפה חודש קודם לכן, שישראל שלחה לאמירויות מערכת של "כיפת ברזל" עם צוותי הפעלה, הגיעה לוול סטריט ג'ורנל גם היא ממקורות ישראליים.

שאלה מעניינת היא מדוע האמירויות בחרה להסתיר פגישה עם ראש מדינה עמה היא ממילא מקיימת יחסים דיפלומטיים? התשובה לכך נעוצה בעובדה שלאמירויות יש אינטרסים משותפים עם מדינת ישראל נגד איראן, אך מדיניותה התוקפנית של ממשלתה – במיוחד בשטחי יהודה ושומרון – הפכו את נתניהו למוקצה בעולם הערבי. עם זאת, קשה להסביר כיצד בעולם הערבי נופלים שוב ושוב בפח של פגישות חשאיות עם נתניהו למרות הרקורד העגום שלו בנושא.

ההדלפה חמורה במיוחד, וזאת בשל שלוש סיבות: ראשית, היא פוגעת בבעל ברית שלאורך כל המלחמה המשיך לשתף פעולה עם ישראל ומיעט לגנות אותה, וזאת בניגוד למרבית מדינות ערב, שחלקן גם החזיר את שגריריהן. שנית, הסכסוך בין סעודיה לאמירויות, כפי שהתגלה במהלך המלחמה, חשף את האמירויות להתקפות על קשריה עם ישראל ועל כך שמדיניותה תואמת – ואולי אף מתואמת – עם ישראל, כמו למשל לגבי הסכסוכים בסומלילנד, סודאן ולוב. על כן, ההדלפה מעניקה "רוח גבית" לכל ההאשמות של סעודיה ומדינות אחרות נגד האמירויות. אפשר לדמיין את יורש העצר הסעודי מתמוגג מנחת לנוכח ההסתבכות של יריבו האמירותי. ולבסוף, וחשוב מכול, ההדלפה פוגעת באמון בין הצדדים, שהוא אבן היסוד בכל מערכת קשרים בילטרלית, במיוחד בין מנהיגים.

למנהיגי ישראל לדורותיהם יש היסטוריה ארוכה של הדלפות. לוי אשכול, שמעון פרס, מנחם בגין, אריק שרון ועוד רבים נהגו להדליף לעיתים מזומנות. מבחינה זו נתניהו אינו יוצא דופן, אולם הוא התעלה על כולם. העיתונאי בן כספית כתב עליו, שהוא "מכונת ההדלפות המשוכללת ביותר מאז בריאת הפוליטיקה", תוך שהוא מדגיש שהוא כותב זאת "מידיעה ובאחריות, ואני מזמין אותו לתבוע אותי".

מתי הדלפה דיפלומטית הופכת לסכנה ממשית

הדלפות עלולות לגרום לנזקים רבים ביחסי מדינות. במקרה הגרוע ביותר, הן עלולות להוביל לרצח של אישים. כך, למשל, רצח נשיא לבנון בשיר ג'ומייל בספטמבר 1982 נגרם, בין השאר, בשל שיתוף הפעולה שלו עם ישראל. למרות שהוא והמארונים חזרו שוב ושוב על הדרישה לשמור בסוד את דבר קיום שיתוף הפעולה, מנהיגים ישראלים העדיפו להתפאר בקשר הזה. המהלומה הסופית הייתה פרסום דבר פגישתו של בשיר עם בגין כמה ימים לפני שנרצח.

נזק אחר הוא ניתוק הקשר או השעייתו. לאחר הדלפת פגישת נתניהו עם יורש העצר הסעודי פורסם שהיא "פוגעת בסיכויים לחזק את היחסים בין המדינות בעתיד הקרוב". באופן מעשי, ביקוריו של ראש המוסד יוסי כהן בממלכה בוטלו והקשרים בין שתי המדינות הוקפאו לזמן מה.

דוגמה אחרת הייתה ההדלפה של שר החוץ אלי כהן על פגישתו עם שרת החוץ הלובית. ראש הממשלה הלובי מיהר להכחיש כי הדבר נעשה באישורו. בעקבות ההדלפה, שרת החוץ ומשפחתה נאלצו לברוח מהמדינה. בכך, יש להניח, גם בא הקץ לקשר המיוחד שנרקם עם לוב.

המשותף לכל ההדלפות הללו הוא העדפת האינטרס האישי הפוליטי על פני האינטרס הלאומי.

ביסמארק אמר ש"הפוליטיקה היא אומנות האפשרי". אצל נתניהו נראה כי ב"פוליטיקה הכול אפשרי". ואולם, בדיפלומטיה יש קוד התנהגות מקובל שאין לחצותו ופגיעה באמון של בעל ברית הוא קוד כזה. ומי שלא מכבד אותו, לא ראוי שיכבדו אותו.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי. הוא מסיים בימים אלה מחקר על הדלפות בישראל