מי שמפחד משותפות יהודית-ערבית לא יחליף את נתניהו

סבב הלחימה הקצר האחרון הזכיר שוב כמה מהר המציאות הישראלית חוזרת אל פחד, כוננות וחוסר ודאות. במציאות כזאת היה אפשר לצפות מהמחנה שמבקש להחליף את נתניהו להציע פוליטיקה אחרת: אחראית ואמיצה יותר, כזו שלא בונה את כוחה על הדרה. אבל בשבועות האחרונים נדמה שחלק ממחנה השינוי אימץ לעצמו גרסה מנומסת יותר של קמפיין "הערבים נוהרים לקלפיות". לא באותן מילים, לא באותה בוטות, אבל עם אותו מסר בסיסי: האזרחים הערבים טובים מספיק כדי לעזור להחליף את נתניהו, אבל לא מספיק טובים כדי להיות שותפים מלאים בממשלה שתחליף אותו.

נפתלי בנט ויאיר לפיד מצהירים שלא יישענו על מפלגות ערביות, גדי איזנקוט מזמן את ראשי האופוזיציה בלי המפלגות הערביות, ופרשנים מסבירים לנו שאולי זה לא יפה, אולי אפילו גזעני, אבל אין ברירה: הערבים נדרשים להביא בדיוק מספיק מנדטים כדי לאפשר לגוש השינוי להקים קואליציה אבל לא יותר מזה, כדי שלא להכריח את הגוש לשתף אותם. אסור להפחיד את הבייס היהודי, הם טוענים, כדי שלא להבריח מצביעי ימין רך.

כלומר, המחנה שמתיימר להציל את הדמוקרטיה מבקש להתחיל את מסע ההצלה שלה בפסילה מראש של חמישית מאזרחי ישראל, תוך כדי שהם דורשים מהם להגיע בכמות מדויקת לקלפי כדי רק לעבור את אחוז החסימה. אבל אי אפשר להיות ליברלי ודמוקרטי ובאותה נשימה לומר לאזרחים הערבים: אתם חלק מהמדינה, אך לא חלק מהשלטון. אתם חייבים לשלם מיסים, לעבוד וללמוד, לחיות תחת טילים ובהיעדר ביטחון אישי בסיסי, אבל ברגע ההכרעה הפוליטית, עדיף שתישארו מחוץ לחדר.

האירוניה היא שממשלת השינוי, אותה ממשלה שהמחנה הזה מתגעגע אליה, לא הייתה קמה בלי שותפות יהודית-ערבית, היא לא הייתה קמה בלי ההכרה, שהמפלגות המייצגות חמישית מאזרחי ישראל הינן שותפות פוליטיות לגיטימיות. ועכשיו, אותם כוחות שמבקשים לשחזר את ממשלת השינוי עסוקים בהכחשת התנאי שאפשר את הקמתה.

כמעט כולם אומרים את זה בקריצת עין. אומנם לפני הבחירות מצהירים שלא נשב, לא נישען, לא נשתף, אבל אחרי הבחירות, כך מסבירים בחדרים סגורים, ברור שהמפלגות הערביות יתמכו מבחוץ או לפחות יאפשרו הקמת ממשלה. כלומר, הציבור הערבי מתבקש להבין את המשחק: תבלעו את ההשפלה עכשיו, תתעלמו מזה שלא סופרים אתכם, תגיעו לקלפיות במספר המדויק, תצילו אותנו מנתניהו, ואחר כך כבר נמצא דרך ליהנות מהקולות שלכם בלי להכיר בכם כשותפים.

זו לא רק ציניות מוסרית. זו גם טעות פוליטית. ציבור שמרגיש שלא סופרים אותו עלול להפסיק להשתתף במשחק, ולהישאר בבית מתוך ייאוש.

גם הטענה שהבייס של המרכז לא מסוגל לשאת שותפות עם מפלגות ערביות פשוט אינה מדויקת. ב"מדד השותפות" של גבעת חביבה, המבוסס על סקר של חברת מדגם, מצאנו כי בקרב מצביעי המרכז 41% תומכים בשיתוף מפלגה ערבית בקואליציה, 47% מתנגדים ו-12% אינם יודעים. בקרב מצביעי גוש השינוי, 43% תומכים, 48% מתנגדים ו-8% אינם יודעים. כלומר, מדובר בציבור חצוי, מתלבט ופתוח להובלה.

אולם, על מנת להוביל את הציבור הזה, מנהיגי הגוש צריכים לתלוש את המסכה מעל פניו של נתניהו, שרצה בשותפות כזו כשזה התאים לו, ולתחזק שותפות יהודית-ערבית שוטפת, לא להיזכר בה בלית ברירה יום למוחרת הבחירות. שותפות אינה נבנית בספינים של הרגע האחרון. היא דורשת לגיטימציה פומבית, שפה מכבדת, מאבק אמיתי בפשיעה, שוויון בתקציבים, ונכונות לומר גם לציבור היהודי את האמת: אין דמוקרטיה ליהודים בלבד. וגם אם אתם "ימין רך", אתם לא חייבים להיות גזענים.

לכן, חשוב שיאיר גולן אומר שאסור לפחד משותפות יהודית-ערבית בממשלה הבאה. אין זו אמירה רדיקלית. זו אמורה להיות נקודת המוצא של כל מנהיג שמתיימר להיות דמוקרטי.

ממשלת שינוי לא תקום מהדרה ומגזענות. אי אפשר להחליף את שלטון הימין באמצעות אימוץ הנחת היסוד המרכזית שלו, אי אפשר לנצח את נתניהו בחוקי המשחק שהוא קובע ואי אפשר להציל את הדמוקרטיה תוך כדי פסילה של חמישית מהאזרחים.

>>> מיכל סלע היא מנכ"לית גבעת חביבה - המרכז לחברה משותפת