איראן לעולם לא תשכח את הלקח שלמדה במצר הורמוז

ההסכם שנחתם בין ארצות הברית לאיראן נתפס בעיני רבים כנקודת מפנה. הוא הביא להפסקת האש, הפחית את הסיכון להתלקחות מיידית נוספת ויצר מסגרת להסדרת סוגיות שנותרו במחלוקת, ובראשן תוכנית הגרעין האיראנית והסנקציות האמריקניות. עד כאן חצי הכוס המלאה. אולם, מאחורי הכותרות על סיום הלחימה מסתתרת מציאות מורכבת יותר: הבעיה האסטרטגית החשובה ביותר שנוצרה בעקבות המלחמה כלל לא נפתרה. בעוד שהוויכוח על הגרעין עבר בחזרה לשולחן המשא ומתן, מצר הורמוז הפכו למוקד כוח חדש של איראן ולמוקד מתיחות שצפוי להמשיך ללוות את האזור בשנים הקרובות.

במשך עשרות שנים איימה איראן כי במקרה של מלחמה תסגור את מצר הורמוז - המעבר הימי שדרכו עובר חלק ניכר מאספקת הנפט והגז של העולם. המלחמה האחרונה הראתה שזה כבר לא עניין תיאורטי - איראן הצליחה להמחיש לעולם כולו עד כמה הכלכלה הגלובלית רגישה לכל שיבוש באזור. התוצאה היא שהיכולת האיראנית לאיים על חופש השיט הפכה לנכס אסטרטגי בעל ערך עצום - אולי הנכס החשוב ביותר שברשותה כיום.

עמדת כוח חדשה - מול כל העולם

איראן ספגה נזקים כלכליים וביטחוניים כבדים, אך גם כשהיא מחזיקה במנוף השפעה שמעצמות העולם אינן יכולות להתעלם ממנו. במציאות שבה יתרונה הצבאי הקונבנציונלי מוגבל והיא מתמודדת עם סנקציות מתמשכות, עצם היכולת להשפיע על נתיב הסחר הימי החשוב ביותר בעולם מעניקה לה כוח מדיני וכלכלי שאין לה בתחומים אחרים.

אם עד המלחמה הורמוז שימש בעיקר כאיום מרומז, הרי שכעת נשמעים באיראן קולות המבקשים להפוך את השליטה במצר למנוף קבוע של השפעה ואף להכנסה כלכלית. מבחינת המשטר האיראני, הרעיון מפתה: לאחר שנים של לחץ כלכלי, מדוע שלא ינצל את עמדת הכוח החדשה שלו?

מעבר ליכולת לגבות אגרות מעבר או להטיל הגבלות על כלי שיט בתום 60 ימי המשא ומתן, הבעיה עם הורמוז היא שכל הצדדים מבינים מה יהיה המחיר של עימות עתידי. הדילמה הזו אינה מוגבלת לאיראן בלבד. גם מדינות המפרץ ניצבות בפני מציאות חדשה. ערב הסעודית, איחוד האמירויות, כווית וקטאר אינן מעוניינות במלחמה נוספת באזור, אך הן גם אינן יכולות להשלים עם מצב שבו איראן מחזיקה ביכולת להשפיע על עורק החיים הכלכלי המרכזי שלהן. מבחינתן, השאלה אינה רק ביטחונית אלא גם כלכלית ואסטרטגית. כל שינוי במעמדו של המצר עלול להשפיע ישירות על הכנסותיהן, על אמון המשקיעים ועל יציבות שוקי האנרגיה.

אי אפשר לשנות את הגיאוגרפיה

גם ארצות הברית ניצבת בפני אתגר מורכב. ההסכם אומנם סיים את המלחמה, אך הוא לא פתר את המתח הבסיסי בין הרצון להימנע מהסלמה נוספת לבין הצורך לשמר את עקרון חופש השיט. וושינגטון אינה יכולה לקבל מצב שבו מעבר ימי בין-לאומי יהפוך לכלי לחץ בידי מדינה אחת. היא גם מבינה שכל ניסיון לכפות פתרון צבאי עלול להחזיר את האזור למעגל עימותים חדש. לכן, גם אם הסוגיה הגרעינית תתקדם לכיוון חיובי, שאלת הורמוז צפויה להמשיך להעיב על היחסים בין הצדדים.

בסופו של דבר, הלקח המרכזי מהמלחמה האחרונה הוא שהשאלה הגרעינית כבר אינה הסוגיה היחידה המגדירה את היחסים בין איראן למערב. מצר הורמוז הפכו למוקד כוח אסטרטגי בפני עצמו. הבעיה היא שלא ניתן לשנות את הגיאוגרפיה. כל עוד איראן שולטת בחופו המזרחי של המצר, וכל עוד הכלכלה העולמית ממשיכה להיות תלויה במעבר דרכו, הורמוז יישאר מוקד של תחרות, הרתעה ומאבק על השפעה.

לכן, גם לאחר חתימת ההסכם, מוקדם להכריז על יציבות במפרץ. המלחמה הסתיימה, אך מוקד החיכוך המרכזי שהיא יצרה נותר בעינו. הורמוז כאן כדי להישאר - לא רק כנתיב שיט חיוני, אלא כמרכיב מרכזי במאזן הכוחות האזורי. השאלה כעת היא כיצד יבחרו איראן, מדינות המפרץ וארצות הברית לנהל את המציאות החדשה שנוצרה במצר.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית