דווקא הכרזות ה"ניצחון" עשויות להניב הסכם עם איראן

הפסקת האש, שנכנסה לתוקף ב-8 באפריל 2026 לאחר 40 ימים של מלחמה, יצאה לפועל בתיווכה האינטנסיבי של פקיסטן, הנהנית מקשרים הדוקים גם עם איראן וגם עם ממשל טראמפ, ובמעורבות של שורה ארוכה של מדינות (מצרים, טורקיה, סעודיה, עומאן וסין, בין היתר). יש סבירות שהפסקת האש תשים קץ למלחמה של ארצות הברית (וישראל, אשר איננה מוזכרת מפורשות בהודעת ראש ממשלת פקיסטן, אלא רק במשתמע כ"בעלת ברית של ארצות הברית") נגד איראן. סביר גם להניח שהפסקת האש תהיה תקפה גם לגבי המלחמה של ישראל בחיזבאללה בלבנון, למרות הכחשת ישראל. זה גם עלול לקחת כמה ימים עד שהפסקת האש תתייצב בכל החזיתות, כפי שקרה לאחר החלטת מועצת הביטחון 338 ב-22 באוקטובר, 1973, שסיימה את מלחמת יום הכיפורים. אחרי 20 שעות של משא ומתן ראשוני וישיר בין ארצות הברית לאיראן ב-12-11 באפריל אשר טרם צלח, עדיין לא בטוח מה יעלה בגורלה של הפסקת האש.

להלן מספר תובנות ראשוניות מהפסקת האש והמשא ומתן שאמור להתנהל בשבועיים הקרובים בין ארצות הברית לאיראן, מפרספקטיבה של חקר שלום וסיומן של מלחמות:

1. הנשיא דונלד טראמפ פתח במלחמה, והנשיא טראמפ הוא זה שיחליט על סיום המלחמה. הכרזת הנשיא טראמפ על הפסקת האש, שעה וחצי לפי שפג האולטימטום שהוא הציב לאיראן על פתיחת מצר הורמוז, מגלה שתפקידה של ישראל בתהליך הייתה של נציבה בלבד, בדרמה הדיפלומטית שהתרחשה בלילה שבין 7 ל-8 באפריל. יש להניח שראש ממשלת ישראל התנגד להפסקת האש, אבל לא נותרה לו ברירה אלא להסכים להחלטתו של הנשיא טראמפ בתור בעל ברית נאמן של ארצות הברית. הדבר מוכיח מיהו השחקן הדומיננטי ומי השותף המשני, ויש לראות בכך גם הפרכה לטענות הקונספירטיביות שראש הממשלה נתניהו הוא זה שכפה על הנשיא טראמפ את המלחמה באיראן. כמו במקרה של סיום המלחמה עם חמאס ב-9 באוקטובר 2025, אנחנו מגלים שוב שלא הזנב מקשקש בכלב, אלא שארצות הברית היא זו שכפתה על ישראל (ובמידה מסוימת גם על איראן) את הפסקת האש, ולא להפך.
2. ייתכן שההסכם שארצות הברית ואיראן ישיגו בשבועיים הקרובים לא יהיה שונה מהותית ממה שניתן היה להשיג במשא ומתן לפני 28 בפברואר, אבל אין ודאות לכך: ארצות הברית העבירה לאיראן "תוכנית 15 נקודות" לסיום המלחמה, ואיראן הגיבה בתוכנית מקסימליסטית משלה של "10 נקודות". מעניין שאנחנו לא יודעים עדיין מה יהיה התוצר הסופי של הסכם (אם יהיה הסכם) לגבי שלוש הסוגיות העיקריות והקריטיות מבחינתה של מדינת ישראל: 1. גורל תוכנית הגרעין האיראנית, ובמיוחד זכותה (או לא) להעשיר אורניום, ומה יעשה ב-450 ק"ג של אורניום מועשר לרמה של 60% שעדיין נמצא אי-שם על אדמת איראן? סביר להניח שהסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם תמלא תפקיד מכריע בפיקוח ופתרון טכני לסוגיה זו; 2. הגבלות של תוכנית הטילים הבליסטיים, שנפגעו למעשה במלחמת 40 הימים; 3. תמיכתה של איראן בחיזבאללה, בחות'ים, ובמיליציות הפרו-איראניות בעיראק. כשנלמד (אם נלמד) על ההסכם, נוכל להשוות אותו עם ההצעות שהועלו במשא ומתן בשבועיים לפני המלחמה, ונגלה (אולי) שההסכם לא שונה מהותית ממה שניתן היה להשיג מקודם.
3. אינני שותף לאמירות של חלק ממנהיגי האופוזיציה שלפנינו קטסטרופה מדינית. אומנם יש היגיון בהודעות שלהם על הפער בין הפעולות הצבאיות המוצלחות של ישראל במהלך המלחמה עם איראן, על החוסן של החברה האזרחית בישראלית מזה שלוש שנים, לבין התוצאות המדיניות-דיפלומטיות לעת עתה, אם כי מוקדם להסיק מסקנות. אני מסכים עם התובנה שלהם, ויש כאן אכן דפוס שחוזר על עצמו לגבי רוב המלחמות שבהן ישראל הייתה מעורבת בהיסטוריה שלנו (1956, 1967, 1970-1969, 1982, 2006, 2025-2023), להוציא מלחמת השחרור ומלחמת יום הכיפורים, אשר הניבו תוצאות מדיניות והסכמים (הסכמי שביתת הנשק של 1949 שקבעו את הגבולות הריבוניים של מדינת ישראל, והסכמי הפרדת הכוחות, הסכמי הביניים והסכם השלום עם מצרים שבא בעקבות מלחמת יום הכיפורים לאחר 1973).
   
   אבל אני שואל את עצמי ואותם: למה הם ציפו? לשינוי משטר, יעד מגלומני מלכתחילה, אשר היה גדול על המידות שלנו, ואפילו על מידותיה של ארצות הברית? להמשך המלחמה? לכריתת ברית עם מדינות המפרץ הערביות אשר נפגעו מאוד במלחמה אבל החליטו שלא לתקוף את איראן בחזרה, מאחר והן חוששות לא רק מאיראן, אלא גם מהשאיפות ההגמוניות של ישראל באזור, בעקבות ההתנהלות הכוחנית שלנו מול לבנון, סוריה והפלסטינים?
   
   אם נהיה כנים, צריך גם להודות בכך שהמשטר האיראני ספג פגיעה ניכרת במלחמת המפרץ השלישית ב-40 ימי הלחימה, גם ביכולות הצבאיות וגם בכלכלה, דבר שהביא אותו בסופו של דבר להסכים להפסקת האש ולפתיחת מצר הורמוז בשבועיים הקרובים, ואולי גם להסכם פורמלי שישים קץ למלחמה. ייתכן שארצות הברית ואיראן יגיעו להסכם אי-לוחמה שיקבל גושפנקה מצד מועצת הביטחון של האו"ם, וייתכן גם שהפסקת אש מול חיזבאללה תתניע גם תהליך מדיני עם ממשלת לבנון, ארצות הברית, צרפת, וגורמים אחרים בקהילה הבין-לאומית שיצליחו לנטרל את חיזבאללה, ולא רק בדרך הצבאית. מכאן, מוקדם ולא נכון להגדיר את ההכרזה על הפסקת האש כ"קטסטרופה מדינית", ימים יגידו. אני חושב שצריך לברך, בזהירות המתבקשת, על הפסקת האש הזו, שפותחת פתח לתהליכים מדיניים שאולי גם יטיבו עם ישראל, אם נדע להפעיל תבונה מדינית, ואם לא נטרפד מאמצים דיפלומטיים (כמו שראש הממשלה נתניהו נהג לעשות בשנתיים הארוכות מדי של מלחמת ישראל-חמאס).
4. אם ארצות הברית ועם איראן (אבל לא ישראל) מכריזות על "ניצחון" במלחמה הנוכחית, אז הדרך פתוחה להשיג הסכם מדיני ביניהן. המשטר באיראן שרד את המלחמה, ובשל אופייה הא-סימטרי של המערכה, הוא יכול להכריז על "ניצחון" בזה שהוא נשאר על כנו, למרות החלשתו והמחירים הכבדים שהוא שילם. הנשיא טראמפ גם יכול להכריז על "ניצחון", לאחר שקבע טווח זמן של עד שישה שבועות למימוש יעדים צבאיים (אם כי אלה לא מומשו במלואם), והגיע למסקנה שהמשך המלחמה פוגעת באינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלו ושל ארצו, תוך יצירת אפקט דומינו הרסני לגבי הכלכלה העולמית. לישראל יהיה קשה יותר להכריז על "ניצחון", כי היעדים שהוגדרו לא ממש מומשו, ובסופו של עניין ישראל תצטרך לקבל כל הסכם שארצות הברית ואיראן יגיעו אליו. השאלה החשובה מבחינתנו הינה עד כמה ארצות הברית תדאג לאינטרסים שלנו במשא ומתן עם איראן, מבחינת הסוגיה הגרעינית וגורל 450 ק"ג של אורניום מועשר; המגבלות לתוכנית הטילים של איראן; ותמיכתה של איראן ב"ציר ההתנגדות". בינתיים, השיחות באיסלמבד לא הצליחו, אבל קשה להגיע להסכם ביממה, כשהמשא ומתן להסכם הגרעין עם איראן קדמו שנתיים של משא ומתן. באופן פרדוקסלי, ולמרות האופי הקיצוני והמהפכני של המשטר של איראן, אינני מאמין שהם מתאבדים או בלתי-רציונליים, והמשבר הכלכלי הבוער הוא זה שיניע אותם להגעה להסכם, אולי. אם ארצות הברית ואיראן הכריזו על "ניצחון", אז נוצר לפחות באופן תודעתי מצב של "תיקו" או מצב של "בשלות" (ripeness), כמו שהיה בין ישראל למצרים בתום מלחמת יום הכיפורים, וזה פותח פתח להגעה להסדר מדיני, שלא יהיה מושלם, אבל אולי יתקן, מבחינתו של הנשיא טראמפ, את הטעות החמורה של פרישתו מהסכם הגרעין ב-2018.

המלחמה עם איראן לא תמה עדיין מבחינה פורמלית, אבל סיומן של מלחמות כרוך תמיד במשא ומתן ובדיפלומטיה בסופן. הפסקת האש מהווה לפיכך שיעור מאלף במגבלות השימוש בכוח של כל הצדדים המעורבים, והוכחה לכך שלמרות הביצועים הטקטיים המרשימים של חיל האוויר הישראלי יש צורך בצניעות, במדינאות ובאסטרטגיה, שם ישראל באמת יותר דומה לעכבר מאשר לאריה. בסרט המקורי "העכבר ששאג" (1959), סאטירה בריטית מאלפת, מדינה קטנה ודמיונית מכריזה מלחמה על ארצות הברית על מנת שהיא תבלע אותה, אבל הדברים מסתבכים. במלחמת "שאגת הארי", ישראל הקטנה הסתבכה במלחמה עם ארצות הברית נגד איראן, אשר הסלימה למלחמה אזורית בעלת השלכות גלובליות, ולכן האירועים של השבועות האחרונים יצאו מכלל שליטה והחזירו אותנו לממדים הטבעיים שלנו, לפחות במישור המדיני-דיפלומטי, למרות הביצועים הצבאיים המדהימים. יש לנו יכולות צבאיות מוכחות, אבל אנחנו לא מעצמה "כמעט עולמית", והעורף הישראלי שילם מחיר כבד בחיי אדם ובנזק חומרי. יותר צניעות ויותר זהירות לא יזיקו לנו בצורך בתבונה מדינית, כי המומחיות שלנו בחיסולים ממוקדים לא תביא בהכרח למזור.

עם הסרת מצב החירום החיצוני מול איראן עלינו לחזור ולהתמקד בזירה הפלסטינית, אשר איננה הולכת לשום מקום ונשכחה בינתיים, מה עוד שהטילים האיראניים פגעו ללא הבחנה בישראלים ופלסטינים כאחד והוכיחו מיהו מקור האיום האמיתי. בגדה המערבית (יהודה ושומרון), שם הצבא הוא אחראי לתושבים היהודים והפלסטינים, ממשיך להשתולל הטרור היהודי. ברצועת עזה, עומד על הפרק אולטימטום של "מועצת השלום" של טראמפ לחמאס להסכים לפירוק נשק, על מנת לאפשר את שיקום הרצועה ונסיגת צה"ל. הסוגיות האלה יקבעו את עתידנו לא פחות מהשיחות בין ארצות הברית לאיראן. אם נרצה אי-פעם להצליח לכרות ברית אזורית עם המדינות הסוניות נגד איראן המהווה איום משותף לכולנו, ברית זו באה עם תג מדיני ברור: עלינו יהיה להסכים לתהליך מדיני הדרגתי שבסופו של דבר יביא לכינונה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של ישראל, בטווח של כמה שנים. יש לקוות שבתום המלחמה הזו, חמאס וחיזבאללה יאבדו את התמיכה (הלוגיסטית, פיננסית, וצבאית) של התמנון האיראני, אשר יצטרך להתמקד בשיקום ובהישרדות הפנימיים של משטרו. עם תום המלחמה עם איראן, ייגמרו התירוצים ונצטרך לחזור ולטפל בסוגיה הפלסטינית, בתבונה מדינית, ולא תוך כדי שימוש בכוח.

ולבסוף, ולא פחות חשוב, בשלוש השנים האחרונות אנחנו מצויים עמוק במצב חירום פנימי, כשהדמוקרטיה הישראלית מאותגרת ומאוימת, והממשלה הנוכחית מבקשת להחריב את שלטון החוק ואת היסודות הליברליים של המשטר. מכאן, עלינו להמשיך ולהילחם לשמור על הדמוקרטיה בארצנו, פן נהפוך לאיראן בעצמנו, כששינוי המשטר (לרעה) מתרחש למעשה אצלנו, ולא דווקא באיראן.

>>> פרופ' אריה קצוביץ הינו חוקר שלום ומלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים