סוריה ולבנון מציעות הזדמנות מדינית שצריך לאחוז בה

ב-23 באפריל צפוי להיערך הסבב השני של השיחות בין ישראל ולבנון בוושינגטון. פתיחת המשא ומתן עם לבנון, לצד נפילת משטר בשאר אל-אסד בסוריה, הן שתי תוצאות לא צפויות של המלחמה, היוצרות עבור ישראל הזדמנות מדינית מיוחדת במינה.

מאז 1976 ועד 2005 סוריה הייתה בעלת הבית בלבנון, כאשר משטר הבעת' ראה בה חלק מ"סוריה הגדולה". כתוצאה מכך, היה ברור כי הסדר בלבנון לא ייתכן בלי הסכם מוקדם עם סוריה. לאחר שנסוגה מלבנון, הפך ארגון חיזבאללה – בתמיכת איראן וסוריה – לגורם החזק והקובע בפוליטיקה העדתית. ואולם, עליית משטר א-שרע בסוריה מצד אחד, והיחלשות חיזבאללה בעקבות המלחמה מצד שני, הביאו להפרדה בין שתי המדינות, כאשר כל זירה מציעה עתה לישראל הזדמנות מדינית.

המכשולים בדרך להסכם היסטורי עם לבנון

האירועים בלבנון הובילו להחלטות יוצאות דופן נגד חיזבאללה: איסור פעילות משמרות המהפכה; ביטול הפטור מוויזות לאזרחים איראנים וסילוק שגריר איראן; ואיסור פעילות צבאית של כל גורם לא מדינתי – רמז עבה לחיזבאללה. בינתיים אף אחד מהצעדים הללו לא מומש. לצד זאת, גלי ההדף של המלחמה ניכרים בשיח פנימי אנטי-חיזבאללה. מעבר ל"חשודים המיידיים" – המחנה הנוצרי וחלק מהמחנה הסוני – הביקורת מחלחלת גם לעדה השיעית.

הדבר נובע מכמה סיבות: ראשית, לבנון שרויה במשבר כלכלי, פוליטי וחברתי שהחל עוד עם מגפת הקורונה, נמשך עם הפיצוץ בנמל ביירות בקיץ 2020 והסתיים עם סבבי המלחמה האחרונה. שנית, למעלה ממיליון איש – רבים מהם שיעים, בעיקר מהדרום ורובע הדאחיה בביירות – נאלצו לעקור מבתיהם. ולבסוף, ביקורת נגד חיזבאללה. הארגון למעשה יצר "מדינה בתוך מדינה", עם מוסדות עצמאיים ורשת כלכלית, חברתית וחינוכית שהחליפה במידה רבה את מוסדות המדינה – מבתי ספר, תנועות נוער, מוסדות פיננסיים, תחנות דלק, רשתות שיווק ואפילו בתי מרקחת. מעבר לכך, השכר ששילם הארגון ללוחם, כ-1,500 דולר בחודש, היה גבוה פי עשרה מקצין זוטר בצבא לבנון. עם זאת, כיום חיזבאללה אינו מצליח לשלם משכורות אלו ולפצות את תומכיו מקרב העקורים.

שלא במפתיע, חיזבאללה מתנגד נמרצות לכל הסדר מדיני עם ישראל. חבר הפרלמנט ואיש חיזבאללה נואף מוסאוי שלח רמז עבה, כאשר אמר שאם נשיא לבנון ייפגש עם נתניהו, "הוא יאבד את מעמדו כנשיא", והזהיר, כי "הוא [הנשיא] לא יותר חשוב מאנואר סאדאת", שכידוע נרצח, בין השאר, בגלל השלום שחתם עם ישראל. חסן פדלאללה, אף הוא חבר פרלמנט ואיש חיזבאללה בכיר, הדגיש כי העם הלבנוני מחויב לדרך "ההתמדה וההתנגדות [לישראל]", וחתם באיום מרומז כי חיזבאללה "לא יאפשר לאיש לשחק בגורל המולדת ובעתיד הדורות הבאים". בכך העלה מהאוב את הזיכרון הטראומטי בלבנון של מלחמת האזרחים, שנמשכה כ-15 שנה. כידוע, נשיא לבנון הנבחר, בשיר ג'ומייל, נרצח בספטמבר 1982 על רקע שיתוף הפעולה שלו עם ישראל. חששות אלה מדירים שינה מעיניהם של לבנונים רבים מכל העדות, השואלים את עצמם אם הסכם עם ישראל אכן "שווה" את הסיכון.

חיזבאללה נמצא באחת מנקודות השפל שלו ומואשם שגרר את המדינה לעוד מערכה שסופה הרס וחורבן. הוא גם הוכיח שהוא יותר ארגון איראני מלבנוני, ומבחינה זו "בגד" בזהות הלבנונית. רעיון ההכרה בישראל ומשא ומתן עמה, ששימש בעבר כדבק לאיחוד הלבנונים, מביא עתה דווקא לבידודו. מנגד, הצבא חלש מכדי לממש את החלטות הממשלה בעניין חיזבאללה. קיים חשש אמיתי מהתפרקות הצבא ומוסדות המדינה על פי מפתח עדתי, כפי שקרה במלחמת האזרחים.

ההזדמנות תלויה אפוא במרקם העדין והשברירי של הפוליטיקה הלבנונית. אם בעבר ישראל שיתפה פעולה בעיקר עם הנוצרים-מרונים, כיום היא צריכה למצוא מסילות לסונים, לדרוזים, ואף לגורמים בקהילה השיעית שמאסו בארגון. לכן, יש ליצור הידברות רחבה ככל האפשר, אך משמעותה הסכמה על המכנה המשותף הנמוך ביותר. בפני כל הסכם ניצבות לפחות שלוש מכשלות גדולות: מי יפרק את חיזבאללה מנשקו ויפרק את המערכת האזרחית האוטונומית שלו, בהנחה שהדבר בכלל אפשרי; כיצד להתמודד עם מי שיפעל מבפנים לטרפד כל הסכם, כפי שקרה ב-1983; וכיצד להבטיח את ביטחון התושבים בצפון בשעה שלבנון תדרוש נסיגה ישראלית לגבול הבין-לאומי ופתרון המחלוקות בגבול.

לפתור את אי האמון

הזירה הסורית מזמנת אף היא אפשרות. רבים בישראל רואים בא-שרע "ג'יהאדיסט בחליפה" ולא מוכנים להתרשם מהצהרותיו המתונות, כמו גם מהעובדה שלא נקט שום מהלך צבאי, בעוד ישראל ביטלה למעשה את הסכם הפרדה מ-1974 וכבשה שטחים נוספים לצרכים ביטחוניים. אף שיציבות מלאה טרם הושגה – במיוחד מול הכורדים והדרוזים – ניכר כי א-שרע זוכה להכרה ולגיטימציה מצד גורמים רבים, הן בסוריה והן מחוצה לה. אף שהוא עדיין מהווה "חידה", יש להעניק לו הזדמנות.

השיחות המקדמיות בין המדינות, בתיווך ארצות הברית, התנהלו בכמה ערוצים במקביל במהלך 2025, אולם הן נפסקו מסיבה לא ברורה ונראה כי התקשרו לתמיכה של ישראל בדרוזים באזור א-סווידא בעקבות מעשי האלימות של גורמי שלטון.

מכל מקום, א-שרע טען לאחרונה, כי סוריה פועלת להגיע להסכם ביטחוני עם ישראל, שיבטיח את חזרתה לקווי ההפרדה ויבטיח את ביטחונם של שני הצדדים. הגעה להסכם כזה, הוא אמר, יכולה להוביל למשא ומתן שיוביל לפתרון סוגיית רמת הגולן.

הבעיה העיקרית בין ישראל וסוריה היא לאו-דווקא צבאית אלא פסיכולוגית, והיא נוגעת לקיומו של אי-אמון בין הצדדים. מצב דומה היה קיים בין ישראל ומצרים, ושורת הסכמים חלקיים ("הסכמי הפרדה") שנחתמו לאחר 1973 הובילו בסופו של דבר להסכם שלום תמורת נסיגה ישראלית.

הישגים צבאיים והתפתחויות בלתי צפויות שהתרחשו באזור מאז 7 באוקטובר יצרו אפוא הזדמנות להפוך את האזהרה של הנביא ירמיהו, "כי מצפון תיפתח הרעה" – לאורה נלחמו ונהרגו דורות של לוחמים ואזרחים – למטפורה לא רלוונטית.

לעיתוי יש חשיבות רבה, משום שחולשתן הפנימית של סוריה ולבנון מחזקת את הסיכוי להסדרה בעוד הזמן עלול להעניק שהות לכוחות מתנגדים לצבור כוח ולסכל את המהלך. כדי לנצל את ההזדמנויות ישראל צריכה לנקוט מהלכים מדיניים אמיצים ויצירתיים. רק הידברות משותפת ומתווך אמין עשויים להביא למימושן.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי; ד"ר יוגב אלבז הוא פוסט-דוקטורט במרכז משה דיין וחוקר אורח במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת אוקספורד