יש מקום גם לכאב הישן שלנו

יש משהו שלא מדברים עליו ביום הזיכרון הזה, אבל הוא נוכח מאוד: התחושה שכבר "לא נעים" להזכיר נופלים שנהרגו פעם. הפוקוס הרגשי של העם נמצא בטרי, בשורף ובמוחשי. בתמונות ה-HD ובסרטוני הטיקטוק האחרונים. לי אין הודעות וואטסאפ בפתקים. אוריאל נפל לפני 27 שנים, אלירז לפני 16. אין לי סמארטפון עם הודעה קולית אחרונה, רק תמונות דהויות באלבום וקלטת ישנה באיכות גרועה. אני נלחם על הזיכרון, מכווץ גבות ומנסה לזמן את ריח הסיגריות, את הבוץ בנעליים ואת הרגע שבו ספר התורה נפל לי מהידיים בחלום - בדיוק כשכדור פגע ברימון של אלירז בקו 161.

​27 שנים עברו, ואני עדיין אותו ילד בן 12 שעומד מול דלת עם שלט "אוריאל, יום הולדת שמח!", מחכה לעוגה שלא נאכלה. אני עדיין גורר רגליים בהר הרצל, מלטף אותיות צהובות חקוקות ומרגיש את היד של אבא מונחת עליי כגדר חיה מעל הקבר הפתוח.

השנים לא מקהות את הכאב, הן פשוט מלמדות אותך לשאת אותו אחרת. בעולם שבו השכול של כל כך הרבה משפחות חדשות פוגש אותי בכל פינה, למדתי שיש מקום גם לכאב הישן שלי. הוא לא גדול יותר, הוא פשוט שלי. חי בתוכי, מכווץ לי את הבטן ומכוון לי את המצפן.

​מתוך המצפן הזה הקמתי את עמותת "האחים שלנו" ביחד עם נוי פרי אחותו של טל יפרח ז"ל. הבנתי שהאחים והאחיות שנשארו מאחור צריכים בית וקהילה, מקום שבו אין "ישן" ו"חדש", אלא רק שותפות גורל. מקום שבו מי שאיבד אח ב-7 באוקטובר יכול להחזיק יד למי שגורר את הגעגוע כבר שלושה עשורים.

השנה ומאז 7 באוקטובר נוספו 5,500 אחים ואחיות שכולות למעגל השכול, שמונה כ-45 אלף אחים ואחיות בישראל. העמותה מציעה להם ולאלפי האחים והאחיות השכולים, מכל התקופות, המערכות ופעולות האיבה, מרחב לשייכות, קהילה ותמיכה. מזה 8 שנים שהעמותה מעניקה במה וקול לסיפורם ולזווית המיוחדת של האחים, דרך סדנאות מגוונות, מסעות עומק בארץ ובחו"ל, קהילות ומעגלי שיח בכל הארץ, ריטריטים לנשימה ולחיבור, ובעיקר קבוצת שווים, בה מותר לדבר על הכול ומבינים זה את זו גם ללא מילים. לצד אלו, העמותה פועלת כדי לקבל זכויות והכרה לאחים השכולים בישראל, כי הם עדיין מרגישים שקופים בחברה הישראלית. והדרך עוד ארוכה.

אלירז ואוריאל לימדו אותי לאהוב את הארץ הזו למרות הכאב. לתת בלי לעשות בחינות למי וכמה, ופשוט לחלק ממה שיש לך. הם היו פה והעולם לא יכול לשכוח אותם.

כיום, כשאני שומע את השם "פרץ" במילואים והמבט של האדם מולי משתנה, אני מורח חיוך ענק כדי שלא יהיה לו מביך. אבל בפנים אני עדיין מחפש אותם בין הסלעים והאבנים, בגרגור של יונה או בכוכב מנצנץ. הם איתי שם. ואני יודע, ​יום אחד עוד נרד לוואדי שמתחת לבית, ירד גשם זלעפות, נצעד רטובים ומאושרים ונצעק בקול צרוד: "חזרנו הביתה!!!".

ועד שהיום הזה יגיע, אני כאן. מחכה לכם, עושה את הכי טוב שלי, להיות ראוי לכם.

>>> אליסף פרץ הוא בנה של כלת פרס ישראל מרים פרץ, אחיהם השכול של אוריאל פרץ ואלירז פרץ ז"ל שנפלו במהלך שירותם הצבאי, ממייסדי עמותת "האחים שלנו" שמלווה את קהילת האחים והאחיות השכולים בישראל