"מלחמת האזרחים" בין בנט לאיזנקוט הרסנית לאופוזיציה

במשך חודשים רבים הוביל נפתלי בנט בסקרים. הפרשנויות היו, שהציבור מעדיף טייס שכבר הטיס את המטוס ושבנט היה ראש ממשלה ענייני ותכליתי. ממשלת בנט-לפיד אישרה תקציב שפוי, מיצבה את ההשכלה הגבוהה לפני החרדים והכספים הקואליציוניים, לחמה בפשיעה באופן שלא נעשה לפניה ואחריה, העלתה את שכר החיילים, הגמלאים וניצולי השואה, קראה תיגר על מנגנון הכשרות המושחת. במשרדי ממשלה לוחשים עד היום, שהם באו לעבוד, לא כמו מחליפיהם שבאו לשדוד.

המפנה התחולל ביום האיחוד עם לפיד. סוקר שעובד עם הליכוד סיפר, שחמישה-שבעה מנדטים שעזבו את הליכוד לעבר בנט - נטשו אותו באחת. כאלה שחשבו להגיע אליו - נתנו ברקס. רבים עברו לגדי איזנקוט, מעטים לאביגדור ליברמן, אחרים לבצלאל סמוטריץ', שחצה לראשונה את אחוז החסימה. זה היה איחוד מבוהל ופזיז. כשבנט אומר, שהוא רואה את טובת הגוש, הוא מדחיק שבאיחוד חשב יותר על עצמו ופחות על הגוש. לו יתואר שהיה אומר ללפיד משהו כמו: תצטרף לגדי ותפנה לי את הנתיב הימני להסיע ליכודניקים ליברלים וציונים-דתיים מקוריים. חילי טרופר, למשל, ראה בו עד אז אופציה מועדפת. כשהוא מנפנף בדוגמה ההונגרית לפיה רק מועמד ימני מנצח - קשה להוכיח אם פטר מדיאר ניצח משום שהוא ימני או משום שהוא חדש. מה גם שהזיווג עם לפיד עמעם את ימניותו.

ללפיד יש מה שאין לאיזנקוט ולבנט יחד: יחידות מימון, מערך ארגוני ויותר ח"כים שיכולים לאייש כל משרד ממשלתי ולעמוד בראש כל ועדה בכנסת. תארו לעצמכם שבנט היה מצהיר, שאיזנקוט צריך להיות ראש הממשלה אך הוא ולפיד ראשי המפלגה הגדולה. זה היה וואו. זו יכלה להיות נקודת היפוך. אין לכך סיכוי כמובן. פה אנחנו נכנסים למחוזות האגו ולהנדסת אנוש.

בנט טוען שבמקרה שלו השקרים של מכונת הרעל כבר מגולמים. לעומתו אצל איזנקוט המכונה טרם הסבה אותו לרמטכ"ל רופס, למי שהטיף לעצירת המלחמה, לשמאלן. גם מוצאו המזרחי לא יועיל, הוא אומר. תיזכרו בפואד בן אליעזר ז"ל, בעמיר פרץ ובאבי גבאי. אם כך, נשאלת השאלה, מדוע הוא משתוקק לצרף אותו אליו?

תצפית רב-דורית מלמדת, שקדנציה שנייה של ראשי ממשלה כפוליטיקאים מנוסים עדיפה על הקדנציה הראשונה שלהם כפוליטיקאים מתחילים. את השיעור הזה למדנו מיצחק רבין ז"ל עד בנימין נתניהו. לפי האקסיומה הזו, בנט בקדנציה שנייה יהיה ראש ממשלה טוב יותר מאיזנקוט בקדנציה ראשונה. אם אנחנו מסכימים שפוליטיקה היא מקצוע, הרי איזנקוט, שמעולם לא ניהל משא ומתן קואליציוני ולא עמד בראש סיעה בכנסת - ייקלע לבעיה כשיצטרך להרכיב ממשלה ולבצר אותה.

בנט נפל על עיוורונו בבחירת אנשים. אומרים שהפעם בחר בקפידה. עידית סילמן, למשל, היא אחת משלוש המבוכות הגדולות שהליכוד מנסה כעת להעלים, יחד עם טלי גוטליב ודודי אמסלם. היא חתכה מהרב רפי פרץ לבנט. לימים היא תחתוך מבנט ליריב לוין ותלחש, "הייתי טובה עד הסוף"? סילמן טובה תמיד - הסוף אצלה הוא הגרוע. אקזמפלר אחר היה עמיחי שיקלי. בדיקה מהירה אצל שניים-שלושה דתיים וחילוניים, המכירים אותו מהצבא, מהמכינה ומהקיבוץ - הייתה מונעת את התקלה.

מצב הדברים כיום הוא כזה: בישיבות הבוקר במטה הקטן והחרישי של איזנקוט ברמת השרון, עוסקים בבנט וביועצו ליאור חורב. במטה הגדול והתוסס של בנט ברעננה, עוסקים באיזנקוט וברונן מנליס. כל כך ילדותי והרסני. טבח 7 באוקטובר, הכישלון המדיני מאז, חוקי ההשתמטות, יוקר המחיה, הפשיעה, השחיתות - מספקים נושאים לכמה מערכות בחירות.