השאהד הסעודי: המלחמה מלמדת את ריאד לחשוב כמו טהראן

המלחמה עם איראן מספקת לערב הסעודית שורה של לקחים צבאיים ואסטרטגיים, אך אחד הבולטים שבהם הוא ההכרה בכך שגם בעידן של מטוסי קרב חמקניים, מערכות הגנה מתקדמות ובינה מלאכותית, דווקא הנשק הפשוט, הזול וההמוני עשוי להעניק יתרון חשוב בשדה הקרב. החלטתה של ריאד לפתח ולייצר באופן מקומי את הכטב"ם SKYWASP, המבוסס במידה רבה על שאהד 136 האיראני, אינה רק פרויקט תעשייתי או צבאי. היא מהווה עדות לכך שערב הסעודית מפנימה את אחד מלקחי המלחמה המרכזיים: המודל האיראני עובד.

במשך עשרות שנים בנתה ערב הסעודית את כוחה הצבאי סביב רכישת מערכות הנשק המתקדמות בעולם. היא השקיעה סכומי עתק במטוסי קרב אמריקניים, במערכות הגנה אווירית כמו פטריוט ו-THAAD ובאמצעי לחימה מתוחכמים נוספים. מנגד, איראן - שנאלצה להתמודד עם סנקציות ובידוד בין-לאומי - פיתחה אסטרטגיה שונה לחלוטין. במקום להתחרות במערב ובמדינות המפרץ באיכות ובטכנולוגיה, היא התמקדה בכמות, בזמינות ובעלות נמוכה. כך נבנה לאורך השנים ארסנל עצום של טילים וכטב"מים, שנועד לאפשר לאיראן לשחוק את יריביה ולהטיל עליהם עלויות גבוהות גם ללא עליונות אווירית.

המלחמה האחרונה המחישה היטב את היתרונות של גישה זו. גם כאשר חלק גדול מהכטב"מים האיראניים יורטו, הם הצליחו להשיג מטרה אסטרטגית חשובה: להעמיס על מערכי ההגנה, לחייב שימוש במיירטים יקרים ולהכניס לחישובי העלות-תועלת של הצד השני מרכיב חדש. בעוד שעלות ייצורו של כטב"ם מתאבד נמדדת בעשרות אלפי דולרים בלבד, עלות יירוטו עשויה להגיע למאות אלפי ואף מיליוני דולרים. במילים אחרות, גם כטב"ם שמופל יכול לשרת את מטרתו.

נראה כי ריאד הגיעה למסקנה שלא ניתן להתמודד עם מודל כזה באמצעות הגנה בלבד. לכן, במקום להסתפק בשיפור יכולות היירוט, היא מבקשת לאמץ חלק מהתפיסה האיראנית עצמה. פרויקט ה-SKYWASP מעיד על מעבר מחשיבה שהתמקדה במשך שנים בהגנה ובהסתמכות על מערכות מערביות יקרות, לתפיסה המשלבת גם יכולות תקיפה זולות, ארוכות טווח וברות-ייצור המוני.

במובן זה, ערב הסעודית אינה רק לומדת מאיראן - היא מחקה אותה. כפי שטהראן בנתה לאורך השנים יכולת לאיים על תשתיות, בסיסים ומתקנים אסטרטגיים ברחבי המזרח התיכון, כך גם ריאד מבקשת לפתח יכולת סימטרית משלה. טווח הפעולה המדווח של הכטב"ם החדש, כ-1,500 קילומטרים, אינו מקרי. הוא מאפשר להגיע למטרות אסטרטגיות בעומק איראן ומעניק לממלכה אמצעי הרתעה נוסף, מעבר לחיל האוויר ולמערכי הטילים שלה.

המהלך גם מלמד על שינוי עמוק יותר בתפיסת הביטחון הסעודית. במשך שנים התבססה הממלכה על ההנחה שארצות הברית תספק את המטרייה הביטחונית הדרושה לה. אולם, ההתפתחויות האחרונות באזור, לצד השאיפה לקדם את חזון 2030 ולהקים תעשיות ביטחוניות מקומיות, דוחפות את ריאד לפתח יכולות עצמאיות. הכטב"ם החדש אינו רק נשק; הוא חלק ממאמץ רחב יותר לבנות בסיס תעשייתי-צבאי מקומי ולהפחית את התלות ביבוא.

לכך יש גם משמעות אזורית. אם עד כה הייתה איראן המדינה המזוהה ביותר עם שימוש נרחב בכטב"מים מתאבדים ובחימושים משוטטים, הרי שכעת מדינות המפרץ מתחילות לאמץ את אותם כלים. התוצאה עלולה להיות מרוץ חימוש חדש, שבו לא רק טילים בליסטיים ומערכות הגנה מתקדמות יקבעו את מאזן הכוחות, אלא גם היכולת לייצר ולהפעיל אלפי כטב"מים זולים לאורך זמן.

בסופו של דבר, ייתכן שההישג האסטרטגי הגדול ביותר של איראן במלחמה אינו קשור למספר הפגיעות שהשיגה או למטרות שהותקפו. ההישג האמיתי הוא בכך שהצליחה לשכנע את יריבותיה כי תפיסת הלחימה שלה רלוונטית ואף יעילה. כאשר ערב הסעודית - אחת מבעלות הברית הקרובות ביותר של ארצות הברית ואחת הרוכשות הגדולות בעולם של נשק מערבי - מחליטה לפתח גרסה מקומית של השאהד, מדובר בהכרה שקטה אך משמעותית בערכו של המודל האיראני.

זהו אולי הלקח הראשון והחשוב ביותר של המלחמה עבור ריאד: כדי להתמודד עם איראן, לא מספיק להצטייד בנשק מתקדם יותר. לעיתים צריך ללמוד מהיריב, לאמץ חלק משיטותיו, ולפתח יכולות דומות. במזרח התיכון של 2026, נדמה שהדרך להתמודד עם השאהד עוברת, לפחות בחלקה, דרך בניית "שאהד סעודי" משלך.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית