טראמפ אוהב אותנו, אבל לאהבה הזו יש מחיר כבד

אירוע מוזר מאוד מתרחש בשבועות האחרונים בגבול הצפון. ישראל נמצאת באופן רשמי במצב של הפסקת אש, אבל מדי יום ישנם התקפות, בעיקר של כטב"מים, על היישובים בקו הגבול, ועל כוחות צה"ל בתוך לבנון ובשטח ישראל. לא מעט אנשים מביטים אל המציאות וטוענים שחזרנו למצב של שישה באוקטובר, אבל הם טועים: אנחנו הרבה יותר קרובים למצב של אפריל 2000, כאשר צה"ל החזיק ברצועת הביטחון. למעשה, נכנסנו לסיטואציה גרועה שבה אנחנו גם נמצאים בעומק השטח, גם סופגים פגיעות בנפש, וגם לא מצליחים למנוע את האיום והשיבוש של החיים בגבול. אם מישהו היה מציג את התסריט הזה לפני שנה וחצי, כשהפסקת האש הקודמת מול לבנון יצאה לפועל, זה היה נחשב כישלון של ממש.

אפשר להאשים את הממשלה, את צה"ל, את מי שרוצים, אבל יש כתובת אחת למצב הזה, שבו ישראל חוטפת אבל מנועה מלשבור את הכלים ולהגיב בעוצמה - האיש בבית הלבן. דונלד טראמפ מנהל כאן את ההצגה: הוא החליט על הפסקת האש, הוא זה שהכריז עליה, הוא לא המתין לאישור קבינט של ממשלת ישראל או אפילו מראית עין של דיון, והוא זה שכופה את כללי המשחק החדשים.

ביום העצמאות האחרון נתלו ברחבי הארץ דגלים משונים - חציים מגן דוד וחציים כוכבים ופסים אמריקניים. הייתה שם מחווה יפה לאימפריה שתומכת בנו מול (כמעט) כל העולם, אבל גם אמת קצת קשה – בשנים האחרונות אנחנו עוברים תהליך של איבוד העצמאות שלנו, ומסירת חלק מהריבונות לידי האמריקנים. הבסיס האמריקני הענק בקריית גת, למשל, היה חשוב יותר מפיקוד הדרום של צה"ל בהחלטות הנוגעות לעתיד של עזה. בזמן שפנטזו כאן על נדל"ן ושיבה לגוש קטיף, מישהו אחר קבע לנו את המציאות.

זו כמובן לא פעם ראשונה שהאמריקנים מתערבים, אפילו בגסות, במדיניות של ישראל. בעל המאה הוא בעל הדעה, והתמיכה האדירה שאנחנו מקבלים מוושינגטון תמיד מגיעה עם מחיר: הרכבת האווירית של ניקסון וקיסינג'ר בזמן מלחמת יום כיפור כללה גם קביעה של הפסקת האש מול המצרים (בזמן כיתור הארמייה בסיני), בשנות השמונים פרויקט הלביא הופסק מהפחד להתנגש באינטרסים האמריקניים, בשנות התשעים ג'ורג' בוש גרר את יצחק שמיר לוועידת שלום שהוא לא רצה בה, קלינטון הוביל את נתניהו להסכם חברון, ובעשור הקודם ברק אובמה כפה התנצלות בפני ארדואן וטורקיה. כמובן שגם ג'ו ביידן עם ה"דונט!" שלו קבע לכולנו את כללי המשחק מיד אחרי 7 באוקטובר.

עם כל הדוגמאות האלו, נראה שאצל טראמפ זה עניין אחר לגמרי. הנשיא המוחצן בתולדות ארצות הברית מתנהג כאילו הוא לא סופר אף אחד, ומבחינתו בהצגה העולמית כולם ניצבים והוא הכוכב הגדול והיחיד. כל הנשיאים האמריקנים עד לטראמפ היו פוליטיקאים שהכירו את השפה של הדיפלומטיה, את הדינמיקה של יחסים בין-לאומיים, את הכללים הלא כתובים (ולפעמים כן כתובים) שעל פיהם מתנהגים בעולם. טראמפ, מהרגע הראשון, החליט שזה פשוט לא מעניין אותו. הוא יכול לאיים על מדינות המערב בפירוק היסטורי של ברית נאט"ו - זו שאמורה ליצור את הכוח העולמי של הדמוקרטיה, הוא יכול לפגוש את קים ג'ונג און מקוריאה הצפונית שהמשטר שלו מוחרם במשך עשרות שנים, והוא יכול גם לקרוא כמה פעמים לנשיא יצחק הרצוג לתת חנינה לראש הממשלה – התערבות באמת חסרת תקדים בדמוקרטיה שלנו.

לפעמים יש בזה חן. השחרור שלו מכבלי הדיפלומטיה והפוליטיקלי קורקט מכניס קצת אמת וראייה ישרה של הדברים, ומי כמונו הישראלים אוהבים שמדברים איתנו דוגרי. אבל יש לזה גם צד שני: טראמפ מזהה מיד יחסי כוחות, וכמו בתוכניות הריאליטי שלו – הוא תוקף ללא רחמים. אם ישראל מתחילה להפריע לו בתוכנית הגדולה, נניח להשיג הסכם עם איראן, הוא ישכח ברגע את הסנטימנטים ואפילו לא ירגיש רע עם זה. את טראמפ, ועל זה כל העולם מסכים, מעניין דבר אחד – הוא עצמו. גם התומכים הגדולים ביותר שלו יודעים שהוא מונע מאגו עצום, מנקמנות, מרצון להיזכר כגדול מכולם, ולכן הוא לא מהסס לעשות מהלכים נועזים: הסכמי אברהם, הטלת מכסים בין-לאומיים, חטיפת נשיא ונצואלה, וכמובן – תקיפה מסיבית באיראן.

גם כאן הבינו את הסיפור הזה, ואת הסכנה שהג'ינג'י פשוט יתהפך עלינו יום אחד. השפה שאנחנו מדברים עם טראמפ היא לא כזו בין מדינות ידידות אלא בין מלך לנתיניו: נזכיר, בארץ ישראל יש יישוב שנקרא "רמת טראמפ", וביום העצמאות האחרון הומצאה קטגוריה חדשה של פרס ישראל שאמורה הייתה להינתן לנשיא אם רק היה מסכים להגיע. בביקור שלו ביום שחרור החטופים ישראל קיבלה אותו בחנופה ששמורה לשליטים יחידים. נראה שדונלד התרשם, נהנה מאוד מתשומת הלב, והוסיף לנו עוד כמה נקודות זכות בפנקס שלו, אבל בסוף זה לא מספיק. אני מציע לאפסן לתמיד את הדגלים החצויים, ולהישאר עם דגל ישראל: לחזור לריבונות המלאה שלנו, לא רק על שטחים אלא גם על ההחלטות הנוגעות לדברים הקריטיים ביותר. טראמפ הוא אכן חבר אמת שלנו, אבל לפעמים מגיע הרגע שאנחנו באים לחבר ואומרים לו "אחי, מעריך אותך מאוד, אבל את זה אני צריך לעשות בדרך שלי".

אנחנו בצפון מרגישים את זה עכשיו, יכול להיות שבקרוב זה יהפוך להיות בעיה של כל המדינה.