צוואתם היא חובתנו: לבנות מדינה טובה יותר ברוח אלו שאינם
חיים של חיילים צעירים נגדעו כדי להגן על הבית של כולנו, ועלינו מוטלת כעת המשימה: לחיות במדינת ישראל טובה יותר, לבנות חברת מופת ולעולם לא להשאיר את החלשים מאחור • טור מיוחד
הפרחים של בן דודי גיורא צמחו יפה השנה, הוא משקה אותם באדיקות ובמסירות. אותה מסירות שאיתה גידל והצמיח דורות של ילדים בכפר עזה, בתור הגנן הנצחי. הפרחים של בן דודי גיורא צמחו יפה השנה, הם מאחים את ליבו הקרוע על הנכדה היפה והטובה שאיבד, ים, על החתן יוצא הדופן שהיה לו, נדב. הפרחים מזכירים לו, מזכירים לכולנו, שהחיטה צומחת שוב. היא חייבת לצמוח.
בימים הקרובים אנו מציינים את יום הזיכרון. אלו ימים שמשנה לשנה מקבלים משמעות חדשה, ימים שבהם כולם מתאחדים עם המשפחות השכולות. המשפחות שחיות את האובדן בכל ימות השנה.
קולה של אימי חי ופועם בי תמיד, קולה שאומר "ערן הלך, אין לנו ערן יותר" ומבשר לי שמעתה ואילך אחיה עם חוסר אדיר, עם תקווה שלעולם לא תתממש, לחבק את אחי ערן עוד פעם אחת. אימי אהבה את השיר "הקרב האחרון", כשנפרדנו ממנה לפני כמעט שלוש שנים. כשנפטרה בכ"ט בנובמבר השמענו אותו בבית העלמין בראשון לציון: "עם ערוב היום, קורא בשמך הנער, והבן לוחש: אימי, אימי...האומנם ילבין שיער ראשך מצער, ובכייך יבקע בדמי". אני מתגעגע לערן אחי ולאימא שלי בכל יום. מתגעגע לעוצמות שהיא העניקה לנו ולחירות והאהבה הגדולה שהייתה ביני לבין ערן. זה שבר שלעולם לא יתאחה.
הימים הללו מביאים איתם כאב גדול. צער שמילים לא יכולות לו. בתוך השבר הזה, נחשפת גם עוצמה יוצאת דופן. אני רואה לוחמים ואזרחים נרתמים ללא היסוס, קהילות מתלכדות, ותחושת ערבות הדדית עמוקה המחברת בין כולנו. זהו אותו כוח שמאפשר לנו להמשיך גם כאשר המחיר כבד מנשוא. זהו כוח של אחריות משותפת ואהבה גדולה, ושרשרת בין הדורות המחברת אותנו אחד לשני כאן בארץ ובין אחינו בתפוצות.
בין יום השואה ליום הזיכרון מפרידים עשרה ימים. קשר בל יינתק - מחד, אנטישמיות נוראית כלפי יהודים שהובילה להשמדה, ומאידך התקומה והמחיר הכבד שאנחנו משלמים עליה גם היום. בימים אלה, האנטישמיות שבה ומרימה את ראשה. כפי שעולה מדוח עם אחד של הסוכנות היהודית, יהודים בכל רחבי העולם חווים פגיעה אדירה בתחושת הביטחון שלהם, הם חוששים להזדהות כיהודים וחיים בפחד ממשי. ובצד הפחד והקושי – תקומה – יהודים מגלים מחויבות וחיבור עמוק לקהילה ולעם היהודי, התחזקות אדירה של תחושת השייכות והחיבור לישראל. עוצמות אדירות.
הימים האלה מזמינים איתם חשבון נפש, חיים של חיילים צעירים, יפים ומרגשים שנגדעו כדי להגן על הבית של כולנו. צעירים שצוואתם היא חובתנו. החובה להרים ראש, לחיות במדינת ישראל טובה יותר, לבנות כאן חברת מופת, חברה החותרת למצוינות בכל תחום ולעולם לא משאירה את החלשים מאחור.
אנחנו לא אותה מדינה, לעולם לא נשוב להיות. זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב. אך עלינו החובה, בדיוק כמו בן דודי גיורא, להצמיח את החיטה שוב.