הרצח בפיצריה לא נפל מהשמיים: כך הגענו לאן שהגענו

ביום העצמאות האחרון, בלב פתח תקווה, בתוך פיצריה - נער נרצח. לא בשוליים, לא בסכסוך רחוק, אלא כאן, במרכז החיים האזרחיים, במקום שאמור להיות הכי בטוח. האירוע הזה הוא תמרור אזהרה חד וברור שהורם כבר על ידי רבים. האלימות כבר לא "שם" - היא כאן. מאז יום העצמאות התרחש כבר אירוע רצח נער נוסף, דסטאו צקול ז"ל מבאר שבע.

כמעט שלוש שנים האלימות בחברה הערבית הולכת ומחריפה: ירי, סחיטה וחיסולים לאור יום. שוב ושוב נאמר, זה לא יישאר במגזר אחד. כשמדינה מאבדת משילות במקום אחד, זו רק שאלה של זמן עד שהכאוס זולג לכלל החברה. הזמן הזה הגיע בדמות אירוע מחריד של רצח נער על לא עוול, רק כי ביקש שלא להתיז ספריי.

אומנם, מניעת אלימות לא מתחילה במשילות או בכיתה, היא מתחילה בבית, בגבולות, באחריות ובדוגמה אישית. אבל האחריות העליונה האסטרטגית היא של ההנהגה. בלי הנהגה שמובילה, מתכללת ומציבה את הנושא בסדר עדיפות ברור, שום מערכת לא תצליח להתמודד לבד.

הכשל הוא כשל הנהגתי מובהק. אין עבודה בין-משרדית אמיתית. כל משרד, במקרה הטוב, דואג לתחומו, לאוכלוסייה שלו, למדדים שלו. אין גורם אחד שמקבל אחריות כוללת, שמחבר בין ביטחון פנים, חינוך, רווחה, בריאות ושלטון מקומי. כך לא מחזירים משילות, כך מנהלים מציאות של כיבוי שרפות.

מדובר בכשל מנהיגותי וניהולי במובן של תכלול. מדינה איננה אוסף של משרדים נפרדים, אלא מערכת אחת שחייבת לעבוד בסנכרון. כשאין גוף כדוגמת מל"ל או גוף לניהול משברים לאומי, שמחזיק תמונת על, שמגדיר יעדים משותפים ומחייב פעולה משולבת מתוך סמכות ואיגום משאבים, כל מערכת פועלת לעצמה והפערים בשטח רק מעמיקים. תכלול הוא תנאי בסיסי ליכולת של מדינה להתמודד עם משברים מתמשכים.

הרשויות המקומיות, שהן לבנת היסוד של החברה, הן הראשונות לפגוש את הנוער, את המשפחות, את הרחוב. יש רשויות שמובילות, יוזמות, בונות מענים, אבל יש גם לא מעט רשויות שלא מטפלות בזה כמו שצריך, לא בפיקוח, לא במניעה, ולא ביצירת מסגרות חינוכיות וקהילתיות אפקטיביות.

אי אפשר להמשיך להשאיר את זה לרצון טוב. אם הרשויות המקומיות הן החזית, צריך לחזק ולחייב אותן, להעמיד משאבים ייעודיים, להגדיר סמכויות ברורות, ולחייב תוכניות עבודה לטיפול באלימות ובנוער. לא כהמלצה ולא רק בדיבורים, אלא כחובה. ובצד זה, פיקוח אמיתי ומדידה. רשות שלא פועלת צריכה לתת דין וחשבון.

אבל מעבר לכל אלה, יש גם מחיר יום-יומי שהולך ונעשה בלתי נסבל, מחיר אזרחי כבד. זה שמתעורר בבוקר וחי בתחושת חוסר ביטחון, זה שמגדל ילדים במציאות שבה האלימות הפכה לרקע קבוע, זה שמאבד אמון ביכולת של המדינה להגן עליו במרחב הבסיסי ביותר. כשביטחון אישי נשחק, גם האמון החברתי נשחק איתו.

משילות אמיתית היא היכולת לחבר בין כל שכבות המערכת, מהבית, דרך הרשות המקומית ועד הממשלה לכדי מאמץ אחד מתואם. בלי תכלול, בלי אחריות משותפת ובלי הנהגה שמסוגלת להוביל מהלכים רחבים, האלימות תמשיך להתפשט.

האירוע בפתח תקווה חייב להיות קו פרשת מים, לא עוד תגובות נקודתיות, לא עוד דחיות. זה הרגע להכיר בכך שמדובר במשבר לאומי ולהחזיר את המשילות, באומץ, בנחישות, ובהנהגה שמקבלת אחריות. המשילות וביטחון הפנים, כמו גם החינוך, הם רגליים מרכזיות בביטחון הלאומי של אומה.

>>> אל"ם במיל׳ טליה לנקרי היא לשעבר ראש אגף במטה לביטחון לאומי (המל"ל) וחברת פורום דבורה