גזיר עיתון מעצב חיים

באחד הימים, במהלך סריקת תוכנה של אחת מ-330 קופסאות המסמכים של "ארכיון אלי ויזל", מצאתי גזיר עיתון קטן ונסתר: 5 ס"מ אורך, 2 ס"מ רוחב. היה קל מאוד לזהות על פי הדפוס ורוחב הטור שהגזיר הוא מהעיתון ניו-יורק טיימס. הסתכלתי מאחור וראיתי שרשומה השנה 1962. הטקסט היה שאלה של עיתונאי, המשיב היה הסופר והמחזאי היהודי הנודע, ארתור מילר. העיתונאי שאל, "כיצד יזכרו, לדעתך, את השואה בעוד מאה שנה?", 18 שנים לאחר השואה. ענה על כך ארתור מילר: "השואה תהיה אפיזודה קטנה בהיסטוריה היהודית". שאלתי את ויזל: מדוע גזרת ושמרת את הקטע הזה? ותשובתו הייתה החשובה ביותר ששמעתי ממנו במשך 33 שנות היכרותנו. "כאשר קראתי את דבריו ודעתו של ארתור מילר, החלטתי באותו רגע להקדיש את חיי לשימור זיכרון השואה בתרבות העמים. השואה לא תהיה אפיזודה, היא תהיה בעלת משמעות לכל העולם", ענה. 24 שנים לאחר מכן, ב-1986, הכיר העולם בהישגיו יוצאי הדופן בפעילותו המיוחדת למען ילמד העולם כולו את לקחי השואה. ועדת פרס נובל החליטה להעניק לו את "פרס נובל לשלום".

ימים של שואה

אילו שאלו את אלי ויזל מה לכתוב על מצבתו, היה עונה: "מורה,לוחם למען עמו". בארבע מילים היה מתמצת את כל קורות חייו, מהולדתו בעיר סיגט שבמחוז מרמורש ברומניה (ב-28.09.1928) ועד יומו האחרון בניו-יורק (02.07.2016). אילו היו מוסיפים שאלה: כיצד לציין את שנות חייך? היה מבקש שהציון יהיה רק על פי לוח השנה העברי: ט"ז תשרי תרפ"ט-כ"ו סיון תשע"ו.

אלי ויזל נזהר כל חייו שלא להיתפס ליצר הגאווה, והיו לו אלפי סיבות טובות ונכונות להתגאות במעשיו ויותר מכול בהישגיו. על דבר אחד לא נמנע והתגאה גם בפומבי - בזהותו כיהודי ובאמונתו בבורא עולם. ניסיונו הקשה מאוד בשואה עורר אצלו, כפי שהגדיר זאת לא פעם, שאלות קשות וספקות שגרמו אצלו ל"אמונה פצועה". אך האמונה הפצועה לא הביאה אותו אי-פעם לביטולה ונטישתה. ההפך הוא הנכון. אני נזכר בשיחה ארוכה עם הרב יהודה עמיטל זצ"ל בניו-יורק. נפגשנו לפני שנים רבות וסיפרתי לרב עמיטל, שהיה ידיד טוב של אלי ויזל, על מה ששמעתי מויזל בנושא האמונה. הרב עמיטל, שהיה כבר ראש ישיבה, השיב בגדלות רוחו: "אלי ויזל הוא המאמין האמיתי. אחרי מה שראו עיניו, מותר לו בהחלט לשאול שאלות קשות. גם אני עשיתי כך". סיפרתי על השיחה לויזל והוא ענה: "אחרי השואה, אי אפשר שלא לשאול שאלות בנושאי אמונה".

שאלת האמונה היא אחת מהשאלות המנחות לקוראי אלי ויזל והשתקפותה ביצירתו הרחבה הייתה כבר לנושא עבודות ד"ר רבות. בספרו "עיר המזל" הוא כותב על כך: "כל אותה שנה לא פסק מיכאל מלהלך בעקבות האלוהים בדבקות. לילות על לילות הדיר שינה מעיניו כדי לחקור את עצמו ולשמוע קולם של קדמונים, אולי הם יודעים. אוסיף להלך אחריו בכל מקום, בזמן וביקום. הוא לא יחמוק מידי. ארדוף אחריו. יהיה אשר יהיה. אם יאבה ואם ימאן. הוא לקח ממני את ילדותי הרי שזכאי אני לשאול מה עשה בה".

אלי ויזל הקדיש את חייו לעיצוב ושימור זכרם והנצחתם של שישה מיליון יהודים שהושמדו בשואה, אך יותר מכול לשילוב זכרם בתרבות העולמית על מנת שאירוע כזה לא יחזור לעולם. בחודש מאי 1944 נלקחו 13,000 יהודי עיירת הולדתו, סיגט, בארבע רכבות לאושוויץ. אימו ואחותו הקטנה ציפורה נרצחו זמן קצר ביותר לאחר הגעת הרכבת מסיגט לבירקנאו. אביו והוא עמדו עדיין על רציף הרכבת וחיכו לסלקציה של מנגלה, כאשר עשן לבן עלה מהקרמטוריום. "ראינו", הוא תיאר. "את העשן שבו עלו אימי ואחותי לשמיים". הוא ואביו הועבדו בעבודות פרך במחנות שונים של מחנה אושוויץ עד חודש ינואר 1945, אז צורפו ל"צעדת המוות" שפינתה את אסירי אושוויץ למחנה בוכנוולד שבגרמניה. אביו נפטר בחודש האחרון לשהותם במחנה, זמן קצר טרם שחרורו על ידי הצבא האמריקני.

לאחר המלחמה הועבר אלי ויזל, עם עוד מאות ילדים ניצולי השואה, לבית ילדים יהודי של ארגון "עזרא" בצרפת. בעת שהותו שם הצליחו שתי אחיותיו, שניצלו גם הן, לאתר אותו בעקבות פרסום מקרי של תמונתו עם חבריו בעיתון יהודי בצרפתית. כעבור כמה שנים החל ללמוד בסורבון, ובשנת 1949 החל בקריירה עיתונאית שנמשכה 22 שנים של עבודה רצופה בעיתון הישראלי "ידיעות אחרונות", תחילה ככתב בצרפת ומינואר 1956 בניו-יורק וארצות הברית. מאז ועד יומו האחרון חי בארצות הברית. הקריירה העיתונאית של ויזל כללה כתיבה רצופה ביותר מעשרה עיתונים. בצד העבודה בעיתון הישראלי, הוא הוזמן להיות כתב מיוחד של העיתון ביידיש "פורברטס", שבו פרסם יותר מ-2,000 מאמרים, וכן כתב לעיתונים יהודים בצרפת, אנגליה, דרום אפריקה ועוד.הוא גם פרסם מאמרים באופן קבוע בניו-יורק טיימס ובלה-מונד הצרפתי.

ב-1971 פרש מעבודה סדירה בעיתונות וב-1972 קיבל מינוי כפרופ' בקולג' העירוני של אוניברסיטת ניו-יורק. ב-1976 קיבל מינוי כפרופ' בעל הקתדרה מלון היוקרתית ללימודים הומניים באוניברסיטת בוסטון, ולימד במשך 36 שנים. ב-1969 התחתן אלי ויזל עם מריון רוז, ומנישואי בנו אלישע נולדו לו נכדים שהיו עטרת ראשו. מאז ועד יומו האחרון עסק בהוראה אקדמית.

כתיבה ספרותית

ספרו הראשון "הלילה" פורסם בארגנטינה, ביידיש, ב-1956, בשם "והעולם שתק". בלחצו של חתן פרס נובל לספרות, הסופר פרנסואה מוריאק, הוא פרסם את הספר ב-1958 בצרפתית בשם "הלילה". כעבור שנתיים ראה הספר אור באנגלית ומיד לאחר מכן בעברית. מאז ועד היום תורגם הספר ליותר מארבעים שפות, נמכר בעשרות מיליוני עותקים, והוא הספר הנפוץ ביותר בעולם על שואת יהודי אירופה.

לבד מ"הלילה", פרסם אלי ויזל עוד 56 ספרים שרק חמישה מהם עוסקים בשואה. ספריו האחרים נחלקים לכמה קבוצות: ספרים ביהדות ותוכנם דמויות מן המקרא, התלמוד והחסידות, חלק נכבד מספרים אלה תורגמו לעברית בסדרה "הנשמה היהודית-המקראית, התלמודית, החסידית". הוא פרסם רומנים לא מעטים - עיר המזל, שערי היער, הקבצן מירושלים, הבן החמישי, עידן העקורים, משפט זונדברג, האוטוביוגרפיה "כל הנחלים הולכים אל הים" ועוד ספרים שלא תורגמו לעברית כמו, למשל, "ניתוח לב פתוח", "בן ערובה". בצד כל אלה פרסם ספרי עיון שיסודם במאמרים והרצאות שנשא או כתב. שלושת הכרכים (שלא תורגמו) של ספרו "נגד השתיקה" הם היום ספרי חובה למתעניינים בדעותיו של ויזל. ואלו רק דוגמאות.

בשנות חייו נכתבו על ויזל ועל יצירתו מאתיים עבודות ד"ר, הוענקו לו 142 תעודות "ד"ר לשם כבוד" מהטובות שבאוניברסיטאות העולם. ארצות הברית הוקירה את האיש שנחשב למנהיג המוסרי של החברה האמריקנית והעניקה לו את שלוש המדליות החשובות ביותר - מדליית החירות הנשיאותית, מדליית הזהב של הקונגרס וכן האות המיוחד של פסל החירות של ארצות הברית. נכתבו עליו במרוצת 50 השנים האחרונות יותר מ-130 ספרים, וכפי שהוא אמר לי לא פעם "חלק גדול מהספרים האלה לא קראתי וכנראה לא אקרא".

כל הכנסותיו של אלי ויזל מספרים והרצאות על השואה נתרמו ונתרמים למפעלים במדינת ישראל. הוא הקים בארץ ישיבה על שם אביו שלמה, וכן שני בתים: "בית ציפורה" (על שם אחותו הקטנה שנרצחה בשואה) בקריית מלאכי ובאשקלון. בהם מתחנכים ואוכלים מדי שנה אלף ילדים אתיופים. ויזל הוא גם מראשי התורמים לכפר הנוער "ימין אורד" שבו מתחנכים בני נוער אתיופים. "לעולם ולעולם", כך אמר לא פעם. "לא אקח לכיסי כסף שניתן לי עבור פעילותי בנושא השואה". הוא הקפיד על כך בחומרה רבה.

מתבקשת השוואה. השוואה של ויזל לסופרים יהודיים אחרים בארצות הברית כמו סול בלו, אותו הביא ללמד באוניברסיטת בוסטון, ידידיו הטובים חיים פוטוק ולזלי אפשטין, חברתו הקרובה מאוד סינטיה אוזיק ונוספים שצמחו כולם מתוך יהדות ארצות הברית. ייחודו הבולט, לעומתם, הוא בזה שאין הוא רואה את עצמו נאשם. ספריו אינם עוסקים בהלקאה עצמית והוא אינו חש שהוא חייב לחברה הסובבת אותו. ויזל לא היה טעון רגשי אשמה על כך שהיהודים לא עשו מספיק למען תיקון החברה שבקרבה הם חיים. הדמויות המאכלסות את ספריו אינם של יהודים נאשמים, אלא של יהודים מאשימים. היהדות הייתה יקרה מדי לויזל מכדי שיתלה בה בספריו אשמה לנעשה, או למחדל בחברה. בכל ספריו ביקש תמיד להבליט את היופי שביהדות ובחיים היהודיים.

יהדות ברית המועצות

ויזל, ציוני ותומך ישראל, התגייס למאבק הגדול למען יהודי ברית המועצות כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. באחד ממאמריו מצאתי כתוב כי "יותר מכול הוא מבקש להיזכר בהיסטוריה היהודית כמי שפעל למען יהודי ברית המועצות". ביקשתי שיסביר לי, כיצד המאבק למען יהודי ברית המועצות חשוב יותר ממאבקו למען תודעת השואה. על כך הוא ענה לי בצורה חד-משמעית: "יהודי אירופה הושמדו פיזית על ידי הנאצים. את יהודי ברית המועצות רצו הרוסים להשמיד מבחינה רוחנית. זו השמדה וזו השמדה. את הראשונה לא הצליח העם היהודי למנוע, את השנייה אנו חייבים למנוע". מיד לאחר שפרסם את ספרו "יהודי הדממה", התגייס בכל כוחו למען היהודים שחיו מעבר למסך הברזל. "לא היה יום", כך סיפר לי. "בעשרים וחמש השנים (1990-1965) שבו לא עסקתי ביהדות רוסיה לפחות שעה ביום". את הלקחים מהשואה הוא יישם גם בטיפול הנמרץ למען זכויות אדם ומניעת רצח עם באוגנדה, דרפור, דרום אפריקה, קמבודיה ושבטי האינדיאנים בברזיל. על פעילותו הענפה בתחום זה הוענק לו ב-1986 פרס נובל לשלום. ועדת הפרס אמרה עליו כי הוא "שליח לאנושות שבמאבקו להשלים עם חוויותו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי".

מדינת ישראל

מאות פעמים, ואין זו גוזמה כלל, נשאלתי מדוע אלי ויזל לא חי בארץ? הנושא הזה הציק לו באופן קבוע. הוא עשה ככל שיוכל על מנת שלא ישאל על כך. בארצות הברית לא הייתה לאיש שאלה על כך. השאלות באו ממדינת ישראל והן גרמו לא פעם למתח סביבו. את המאמר היחיד, שאני מכיר, שהוא הקדיש לנושא, הוא פותח כך: "אילו היה מישהו בא אליי בילדותי בסיגט, ואומר לי כי בימי חיי אזכה לראות מדינה יהודית חופשית - לא הייתי מאמין לו. אילו היה אותו שואל מספר לי כי מדינה יהודית תקום ואני לא אחיה בה - לא הייתי מאמין לו". אך אלי ויזל לא חי אף פעם בארץ ישראל. תקופת השהות הארוכה ביותר שלו במדינה היהודית נמשכה שלושה חודשים, בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת. מאז היה מגיע רק לביקורים בארץ. באותו מאמר מתלונן ויזל כי ידידיו הישראלים אינם מבינים אותו ואת החלטתו לחיות כציוני נלהב מחוץ לתחומי ארץ ישראל. ואכן, המדינה היהודית הייתה בראש דאגותיו אך כפי שאמר לי פעם: "אני לא מצליח לחבר את ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה". אלי ויזל היה קרוע בנושא החיים בישראל. בשלב מסוים הוא החל ברכישת בית בירושלים, אך נעצר. אולי מן השמיים עכבוהו.

כל העולם היה פרוש לרגליו של אלי ויזל, שהוגדר על ידי יצחק רבין כיהודי המשפיע ביותר בעולם במחצית השנייה של המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21. ארמונות מלוכה ובתי נשיאים טרחו להזמין אותו באופן קבוע. אך האיש, שהיה עסוק ללא הפסקה, היה בראש ובראשונה "מורה". "אני אוהב ללמד", הוא אמר לי עשרות פעמים. במשך 36 שנות ההוראה באוניברסיטת בוסטון הוא לא החמיץ ולו שיעור אחד. תלמידיו אהבו אותו, העריצו אותו, הוקירו אותו כמי ששינה את מהלך חייהם. מכתבי התלמידים שנאספו בארכיון מעידים על מורה מעמיק חשיבה המאתגר את כל תלמידיו ככיתה, וכל אחד מהם לחוד. החום והאהבה שהקרין והחיוך הקונדסי שהיה שפוך על פניו מחקו את המרחק שבין המורה הרציני, חתן פרס נובל שחייבים להתכונן לפני שעונים על שאלתו, לבין הסטודנט הטוב, בדרך כלל המעולה, שישב בכיתת הסמינריון אצלו. ויזל היה אומן המילה הכתובה והנאמרת. הרצאות שלו משכו אלפים ולעיתים יותר מעשרת אלפים איש. הכיתה באוניברסיטה הייתה עבורו פינה אינטימית לדיאלוג עשיר ומפרה. מי שזכה ונתקבל לכיתה שלו ציפה כל השנה למפגש. ויזל הקפיד להיפגש באופן אישי עם כל אחד מתלמידיו. השיחה, של חצי שעה-שעה, פעם או פעמיים בשנה, הייתה לימים המטען המיוחד איתו חזרו הסטודנטים לבתיהם.

אלי ויזל איננו עוד. הוא חסר לרבים ובהרבה תחומים, אך אין ספק שאיש לא יכתוב עליו כפי שהיה הוא כותב בעצמו.

>>> ד"ר יואל רפל הוא חוקר בכיר במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן; מייסד ומנהל ארכיון אלי ויזל, אוניברסיטת בוסטון. ספרו (עם איתמר לוין) "תהום יסובבני", פרקי הגות וזיכרון על השואה, ראה אור בימים אלה