שבעה שבועות אחרי הפסקת האש: האמת על המבוי הסתום מול איראן

שבעה שבועות אחרי הפסקת האש מול איראן, הגיע הזמן לדבר בכנות. לא בסיסמאות, לא בהצהרות ניצחון ולא בתקוות שווא. דווקא המרחק הקצר מהמערכה מאפשר להתחיל להבין לאן הגענו, ובעיקר למה הגענו לשם.

המציאות כרגע פשוטה: אנחנו נמצאים במבוי סתום אסטרטגי. ברור לחלוטין שהיו משתנים רבים נוספים שהשפיעו על תוצאות המערכה, אבל בתוך העשן והערפל שיצרה המלחמה הזאת במזרח התיכון, חשוב להתמקד בכמה הנחות יסוד וסוגיות ליבה שהובילו, בעיניי, למבוי הסתום האסטרטגי שבו אנחנו נמצאים היום.

המעבר למשא ומתן לאחר פתיחת הלחימה ב-28 בפברואר היה מוקדם מדי. איראן עדיין לא הייתה בנקודת הכאב שהייתה מאלצת אותה להסכים להסדר ראוי, לא בנושא הגרעין ובוודאי לא בנושא היכולות הצבאיות והשאיפות האזוריות של המשטר.

השגיאות הקריטיות שהובילו לדשדוש מול טהראן

בדיעבד, צריך להודות ביושר: לקינו גם בהערכות יתר וגם בהערכות חסר. הערכת היתר הראשונה הייתה שחיסול המנהיג הרוחני של איראן בתחילת המערכה יחולל הלם מערכתי עמוק ומתמשך, שההתאוששות ממנו בזמן לחימה תהיה קשה מנשוא. אכן הושגו הישגים חשובים מאוד במכת הפתיחה, אבל המשטר האיראני הוכיח יכולת התאוששות מהירה בהרבה מהצפוי.

הערכת יתר נוספת הייתה ההנחה שהלחץ הצבאי יתורגם להתקוממות עממית רחבה בתוך איראן. במערב, וגם אצלנו, יש לעיתים נטייה לבלבל בין תסכול ציבורי עמוק לבין נכונות אמיתית לצאת ולהפיל משטר תחת אש ומלחמה. זה לא קרה.

גם ההנחה שניתן יהיה להצמיח או לעודד חלופה משטרית בזמן אמת התבררה כמנותקת מהמציאות. משטרים מהסוג האיראני אינם קורסים רק משום שהופעל עליהם לחץ צבאי, הם קורסים כאשר נשברת היכולת שלהם להחזיק את המדינה מתפקדת לאורך זמן. הייתה גם הערכת יתר באשר ליכולת להכריע מערכה כזאת בלוח זמנים קצר. בפועל, ככל שהמערכה התארכה, כך נחשפה מגבלה עמוקה יותר של תפיסת ההפעלה המקורית.

מנגד, לקינו גם בכמה הערכות חסר קריטיות.

ראשית, ישנו עוצמת הנזק שהירי האיראני יגרום לישראל. גם כאשר מצליחים ליירט כ-90% מהטילים, עשרת האחוזים שחודרים מספיקים כדי לשבש שגרה, לפגוע בכלכלה ולייצר אפקט פסיכולוגי ואזורי דרמטי. איראן הצליחה להמחיש שגם חדירה מוגבלת יחסית יכולה להשפיע על המזרח התיכון כולו.

הייתה גם הערכת חסר ביחס ליכולת האיראנית לאיים טקטית על מצר הורמוז באמצעות מיקוש, כטב"מים ויכולות אוויריות. לא מדובר רק באיום צבאי, אלא במנוף אסטרטגי וכלכלי עולמי. הכלכלה הגלובלית הפכה בפועל לבת ערובה של היציבות במפרץ.

והייתה גם הערכת חסר נוספת: היכולת של הפיקוד הצבאי האיראני להתאושש במהירות יחסית מחיסול רוחבי של חלקים נרחבים ממפקדיו. ההנחה הייתה שפגיעה כזאת תייצר כשל תפקודי שישתק את השליטה בהתקפה ובשליטה ברחובות. בפועל, האיראנים הצליחו לייצב את עצמם מהר מכפי שהעריכו.

אבל מעל הכול, הייתה הנחת עבודה אחת שלא נבחנה עד הסוף: האפשרות לנהל מערכה נגד המשטר האיראני, בלי לפגוע בתשתית המדינתית שמאפשרת לו לשרוד. מלכתחילה הוגדרו גבולות ברורים: לא פוגעים בעם האיראני, לא מבצעים פלישה קרקעית ולא פוגעים פגיעה רחבה בתשתיות מדינתיות. המטרה הייתה להפעיל לחץ על המשטר, בלי למוטט את המדינה עצמה.

אלא שכאן בדיוק נמצאת הבעיה.

המשטר עדיין שולט בעתיד המדינה

היכולות הצבאיות של איראן אינן מתקיימות בוואקום. תעשיית הטילים, הכטב"מים, מערכי הייצור והלוגיסטיקה, מערכות הפיקוד והשליטה, כולם נשענים על תשתיות מדינתיות אזרחיות: אנרגיה, חשמל, תחבורה, נמלים, תעשייה כבדה ויכולת תפקוד רציפה של המדינה. כל עוד איראן מצליחה לשמור על רציפות תפקוד בסיסית של מדינה, היא תהיה מסוגלת גם לשקם את המכונה הצבאית שלה.

אבל המשמעות של פגיעה עמוקה בתשתיות האנרגיה והתעשייה האיראניות רחבה הרבה יותר מההיבט הצבאי בלבד. בסופו של דבר, זה גם המנגנון היחיד שיכול לערער באמת את מערכת היחסים שבין האזרח האיראני לבין המשטר. כל עוד המדינה ממשיכה לספק חשמל, דלק, תעסוקה, תעשייה ותחושת רציפות בסיסית של חיים, משמרות המהפכה עדיין נתפסים, גם אם בכפייה, כגורם שמחזיק בעתיד של המדינה. רק ברגע שבו האזרחים יתחילו להבין שהמשטר איבד את היכולת לשקם את ההרס, להחזיר את הכלכלה לתפקוד או להבטיח עתיד סביר, הוא הרגע שבו מתחיל להיווצר משבר אמון עמוק בין הציבור לבין המדינה עצמה.

במובן הזה, פגיעה בתשתיות המדינתיות איננה רק כלי למנוע התאוששות צבאית. היא גם הדרך היחידה להאיץ תהליכים של קריסה פנימית בקשר שבין האזרח האיראני לבין המערכת השלטונית שמחזיקה אותו. באופן כמעט ציורי, זה הרגע שבו אזרחים באיראן יתחילו לחשוש יותר מהאפשרות שחיל האוויר האמריקני יחזור לפעול, מאשר מהרובים של משמרות המהפכה.

וזו בדיוק הסיבה לכך שכרגע אין באמת משא ומתן. האיראנים אינם מנהלים משא ומתן כדי להגיע לפשרה. הם משתמשים בזמן שהרוויחו מאז הפסקת האש כדי להתאושש, לחדש יכולות, לשקם את המשילות ולהקרין כוח.

האיראנים לא מרגישים מובסים - וזו הבעיה הגדולה ביותר

צריך להקשיב היטב לאופן שבו טהראן מדברת כרגע עם וושינגטון. התשובות האיראניות לאמריקנים אינן מנוסחות כשפה של פשרה, אלא כשפה של עמידות והרתעה. בזמן שארצות הברית מקרינה כוח באמצעות נושאות מטוסים, מטוסי קרב וכוחות צבאיים, האיראנים מקרינים כוח דרך הסירוב שלהם. זה מלמד הרבה מאוד על הלך המחשבה האיראני. הם לא מרגישים מובסים. הם לא מרגישים לחוצים מספיק. ובעיקר, הם מאמינים שהזמן כרגע פועל לטובתם.

ומנקודת המבט האיראנית, יש כאן גם הוכחה לכך שהאסטרטגיה שלהם עבדה. כאשר בטהראן מסתכלים על נקודת הפתיחה של המשא ומתן לעומת המקום שבו הדברים נמצאים היום, הם רואים נסיגה הדרגתית ומתמשכת של ארצות הברית מרבים מהיעדים המקוריים שהציבה לעצמה.

בתחילת הדרך דובר על מכלול רחב של דרישות: הגבלת תוכנית הגרעין, פירוק מרכיבי הפרוקסי האזוריים, טיפול במימון הטרור, צמצום ההתבססות האזורית ודרישות נוספות שהוצגו כחלק ממה שכונה אז "15 הנקודות" של טראמפ. אלא שככל שהזמן חלף, חלק גדול מהסוגיות הללו הלכו ונשרו בפועל מסדר היום. נושא הפרוקסי ירד בהדרגה מהשולחן. סוגיית מימון הטרור איבדה מרכזיות. סעיפים נוספים הלכו והצטמצמו. בסופו של דבר, הסוגיה המרכזית שעליה מתרכז כיום כמעט כל הדיון היא שאלת הוצאת החומר המועשר מאיראן.

מבחינת האיראנים זו הצלחה אסטרטגית. הם מזהים תהליך עקבי שבו ארצות הברית יורדת בהדרגה מהעץ הגבוה שעליו טיפסה בתחילת הדרך. אם בתחילת המשא ומתן ידה של וושינגטון הייתה על העליונה, הרי שכיום, מבחינת טהראן, יחסי הכוחות במשא ומתן מתנהלים בשוויון.

איראן לא משאירה למערב ברירה

מכאן גם נובעת הדילמה הישראלית האמיתית. לכאורה, "הסכם מסגרת" נשמע כמו פתרון סביר. בפועל, עבור ישראל זה עלול להיות פתרון רע מאוד. הסכם כזה ייתן לאיראן בדיוק את מה שהיא צריכה כרגע: זמן. זמן להתאושש. זמן לפתור חלק מנקודות הלחץ במצר הורמוז. זמן לשחרר את הלחץ מהכלכלה העולמית. ובעיקר, זמן לבנות מחדש את מה שנפגע.

קשה לראות כיצד ניתן יהיה לאכוף לאורך זמן הסכם עם משטר שהפך את שחיקת ההסכמים לאומנות אסטרטגית. האיראנים מצטיינים בפרשנות יצירתית, גרירת זמן, בנייה מחדש מתחת לרף האכיפה וניצול משא ומתן ככלי טקטי.

ולכן, באופן מטריד למדי, ישראל מתקרבת למסקנה שחזרה ללחימה היא האופציה היחידה בעלת תוחלת אסטרטגית אמיתית. לא עוד סבב מוגבל או ניסיון "לנהל" את הבעיה. זו תהיה מערכה עם כללי משחק אחרים לחלוטין, כזו שמוכנה לשלם מחירים גבוהים יותר כדי לייצר תוצאה ארוכת טווח.

זו כמובן החלטה כבדה ומסוכנת מאוד. אבל כרגע, האיראנים אינם מציבים למערב ברירה אמיתית אחרת: או נסיגה הדרגתית והשלמה עם המציאות, או חידוש מערכה בתנאים אגרסיביים יותר, שבהם הקווים בין המשטר לבין התשתית המדינתית שמחזיקה אותו ילכו וייטשטשו.

בסופו של דבר, זו אולי המסקנה הקשה ביותר של שבעת השבועות האחרונים: אי אפשר להפעיל לחץ אסטרטגי אמיתי על משטר כמו באיראן, מבלי לערער גם את המנגנונים המדינתיים שמאפשרים לו לשרוד, להשתקם ולהמשיך להילחם.

>>> איל ציר כהן הוא לשעבר ראש אגף "תבל" במוסד