הדילמה שמעסיקה את מדינות המפרץ - ועכשיו גם את ישראל

המלחמה עם איראן מציתה דיון ישן במזרח התיכון: אם הבסיסים הצבאיים האמריקניים הם נכס אסטרטגי או דווקא נטל. הדיון התחדד לאחר שפרופסור אמירותי המקורב לשלטון, עבדול-חלק עבדאללה, כתב ברשת X כי הבסיסים האמריקניים באיחוד האמירויות אינם עוד “נכס אסטרטגי”, אלא הפכו למעמסה. הטיעון שלו פשוט: במהלך העימות האחרון, איראן תקפה את מדינות המפרץ בעיקר בשל (האמתלה) שהן מארחות מתקנים אמריקניים, בעוד ההגנה בפועל על המדינות נשענה בעיקר על מערכות נשק שהמדינות עצמן מפעילות. החוקר הנודע, אותו אני מכיר, שכח להזכיר כי מערכות הנשק שהגנו על המדינות הן ברובן אמריקניות, ובמקרה של איחוד האמירויות השתתפו בהגנה גם מערכות ישראליות.

אלא שהטענה שלו אינה מופרכת. במלחמה האחרונה, איראן תקפה את כל רשת הבסיסים האמריקניים במפרץ - בקטאר, כווית, בבחרין ובאיחוד האמירויות - בניסיון לפגוע בתשתיות שמאפשרות לארצות הברית להקרין כוח באזור. המציאות הזו מדגישה את הדילמה: עצם נוכחותם של בסיסים אמריקניים הופכת את המדינות המארחות למטרה.

אולם, מכאן ועד המסקנה שהבסיסים איבדו את ערכם - הדרך ארוכה. תרומתם העיקרית היא אסטרטגית ולא טקטית. לאחר עזיבת הבריטים, הנוכחות הצבאית האמריקנית הפכה לאחד מעמודי התווך של הארכיטקטורה הביטחונית במפרץ. היא מסייעת לשמור על מאזן הכוחות האזורי, להגן על נתיבי האנרגיה וליצור הרתעה, בעבר מול עיראק וכיום מול איראן. הרתעה, מעצם טבעה, קשה למדידה. הצלחתה מתבטאת לעיתים דווקא באירועים שלא התרחשו והיא נתינת למדידה בדיעבד.

נטל או נכס?

הבסיסים האמריקניים אינם רק מנגנון הרתעה מול איראן; הם גם גורם מייצב בתוך העולם הערבי עצמו. המשבר בין קטאר לשכנותיה ב-2017 המחיש עד כמה שברירית יכולה להיות המערכת האזורית. באותה עת נוצר חשש ממשי להסלמה צבאית בין מדינות המפרץ עצמן, להפלת המשטר הקטארי ואף לכיבוש קטאר על ידי ערב הסעודית, פעולות שנמנעו גם בזכות היות קטאר מארחת בסיסים אמריקניים.

חשוב עוד יותר הוא תפקידם של הבסיסים בהרתעת איראן. ללא נוכחות אמריקנית קבועה, עלול היה להיווצר במפרץ ואקום אסטרטגי. במצב כזה, איראן הייתה עשויה ליהנות מחופש פעולה גדול בהרבה. אין פירוש הדבר שאיראן הייתה בהכרח כובשת את מדינות המפרץ מיידית. אך היעדר כוח אמריקני היה עלול להגביר את "התיאבון" האיראני ואת יכולתה להפעיל לחץ צבאי ופוליטי עמוק בהרבה, ואף לערער את יציבותם של המשטרים הערבים. בעבור המשטרים הערבים, ההיגיון ההרתעתי מאחורי מיקום הבסיסים בשטחם הוא לרוב השימוש שלהם כמעין "תיל ממעיד" שמעבר עליו, קרי פגיעה בבסיסים, אמור לגרור תגובה אמריקנית.

ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטאר משקיעות סכומי עתק ברכש אמצעי לחימה מערביים מתקדמים. הן מפעילות מערכות הגנה מתקדמות, חילות אוויר מודרניים ומערכי מודיעין משוכללים – אלא שהמלחמה המחישה כי גם אמצעי הלחימה המתקדמים ביותר לא סייעו בעדן מול מעצמה אזורית כאיראן המפעילה יכולות א-סימטריות במפרץ. התשתיות בשטחן פגיעות והן, אולי מלבד איחוד האמירויות, מפעילות צבאות קטנים ובלתי מיומנים.

במובן זה, הדיון על הבסיסים אינו בהכרח קריאה לנסיגה אמריקנית, אלא דרישה לעדכון מודל הביטחון האזורי. בסופו של דבר, מדינות המפרץ ניצבות בפני דילמה מורכבת. מצד אחד, הבסיסים האמריקניים עלולים להפוך אותן למטרה בעימותים שאינם צד להן. מצד אחר, הם ממשיכים להיות אחד מעמודי התווך של ההרתעה האזורית ושל יציבות המשטרים.

האם כדאי לבקש בסיסים אמריקניים?

הדילמה שמעסיקה כיום את מדינות המפרץ - בין הרתעה שמספקת הנוכחות האמריקנית לבין המחירים האסטרטגיים שהיא עלולה ליצור - אינה זרה גם לישראל.

ישראל שוקלת לבקש מארצות הברית להרחיב את הנוכחות הצבאית בישראל ואף להקים מתקנים צבאיים נוספים בשטחה. נוכחות כזו עשויה לחזק את ההרתעה ולהעמיק את הברית האסטרטגית עם ארצות הברית - אולם היא גם עלולה לייצר דילמות דומות לאלו שעימן מתמודדות מדינות המפרץ.

בסיסים אמריקניים עלולים להפוך למטרות נוספות עבור יריבים ובכך להגדיל את הסיכון. בנוסף, נוכחות צבאית אמריקנית קבועה עלולה, במצבים מסוימים, גם להשפיע על חופש הפעולה של ישראל, שכן כל פעולה צבאית משמעותית באזור שבו מוצבים כוחות אמריקניים מחייבת תיאום הדוק יותר עם וושינגטון.

האתגר האמיתי אינו לבחור בין שתי האפשרויות הללו, אלא למצוא את האיזון ביניהן: נוכחות אמריקנית שתשמר את ההרתעה, ובמקביל תאפשר עצמאות ביטחונית מספקת. במזרח התיכון, לעיתים קרובות, השאלה היא מה עלול לקרות אם בסיסים אלו ייעלמו.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית