אדוני הרמטכ"ל - הצבא שלך איבד את הכללים

הרמטכ"ל אייל זמיר ניהל את אירוע "פאץ' המשיח" נכון. בקור רוח, בלי פחד ובלי קריצה פוליטית. בדיוק כפי שמפקדים אמורים לנהוג בצבא. אבל אם נהיה ישרים עם עצמנו, הפאץ' איננו הסיפור - הוא רק הסימפטום. הוא הנורה האדומה שמבליחה לרגע ומגלה בעיה עמוקה בהרבה: אובדן המשמעת ואובדן השליטה בתוך צה"ל. כי בסופו של דבר, זה יסודו של כל צבא. לא טכנולוגיה, לא אמצעים, לא נאומים, משמעת. צבא שמאבד את המשמעת מתחיל לאבד את עצמו.

ציפיתי ועדיין אני מצפה שתאמר זאת בקול חזק וברור גם ליו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, וגם לשר הביטחון: אני הרמטכ"ל וזו חובתי לטפל בחוליים בתוך צה"ל. זו אחריותי לשמור על גבולות המשמעת, האחידות ורוח הצבא. ואתם, הסירו את ידיכם מהתערבות פופוליסטית שמחלישה את הפיקוד בצה"ל. ברגע שבו כל סערה צבאית הופכת מיד לזירת התגוששות פוליטית, המפקדים מפסיקים לפקד והצבא מתחיל להתנהל מתוך פחד מרעש ציבורי במקום מתוך אחריות מקצועית.

המשמעת נשחקת בכל שכבה בצה"ל

הבעיה האמיתית היא שכבר מזמן לא מדובר רק בפאץ' אחד. זה מתחיל בפאץ', ממשיך במדים ונגמר באובדן הסמכות. והרי, אם פאץ' משיח מותר, אז למה שסמל גאווה לא יהיה מותר? ולמה שחייל נוצרי לא יענוד צלב? ומחר יבוא אחר עם פאץ' של מכבי תל אביב או בית"ר ירושלים. ברגע שהמדים הופכים ללוח מודעות של זהויות, אמונות, מחאות והשתייכויות פרטיות, הצבא מפסיק להיות צבא אחד ומתחיל להתפרק לשבטים ומיליציות.

לצערי, האמת היא שזה כבר קורה. אין כמעט אחידות. כל חייל נראה אחרת וכל לוחם מוסיף משהו משלו - פאצ'ים, סמלים, חולצות, וסטים, נעליים, קסדות וציוד אישי. אין שפה צבאית אחת ואין נראות אחת. המדים, שבכל צבא בעולם מסמלים מחיקה של האגו הפרטי לטובת המסגרת, הפכו אצלנו לפלטפורמה לביטוי אישי. מדים הם רעיון. הם משמעת. הם ההבנה שהפרט מתכנס לתוך מסגרת גדולה ממנו, וברגע שהרעיון הזה נשבר - הכול נשבר אחריו. משמעת היא התרבות הצה"לית. זו הדרך שבה חייל מחזיק נשק, זו הדרך שבה נראה חדר, זו השמירה על ציוד, זו ההקפדה על נהלים, זו האחריות למילה שנאמרת בקשר, זו היכולת למנוע הדלפות לרשתות, זו ההבנה שיש פקודה - ומבצעים. האמת הכואבת היא שהמשמעת בצה"ל נשחקה כמעט בכל שכבה אפשרית.

ההצדעה, שפעם סימלה כבוד לפיקוד ולמסגרת, נעלמה כמעט לחלוטין ונשארה בעיקר לטקסים. נהלים נתפסים כהמלצה. ציוד נזרק ומבוזבז בלי חשבון. דליפות מידע הפכו כמעט לנורמה. "יד רוחצת יד" החליפה לא פעם סטנדרטים מקצועיים, ובמקום תרבות של הקפדה נוצרה תרבות של "נסתדר". וזה לא נגמר בזה.

יש היום תחושה מסוכנת של פריקת עול. חיילים שמרגישים שמותר להם הכול, מפקדים שחוששים לאכוף ואווירה כללית שבה עצם הדרישה למשמעת נתפסת כמעט כהטרדה במקום כתנאי בסיסי לקיומו של צבא. רואים את זה גם בהתנהלות של חיילי מילואים בשטחים. באירועים של אלימות, ביזה, השחתת רכוש, ביזוי סמלים דתיים או העלמת עין ממעשים שאסור שיקרו בצבא יהודי ודמוקרטי. ברגע שמפקדים לא עוצרים את זה מיד, וביד קשה, המסר למערכת כולה הוא שהשליטה אבדה. המסר הזה מחלחל מהר מאוד לכל מקום.

צבא לא קורס ביום אחד, הוא נשחק לאט. בעוד ויתור קטן ועוד ויתור, בעוד "לא נורא", בעוד חריגה שלא נאכפת, בעוד פקודה שלא מבוצעת, בעוד הופעה לא תקנית והדלפה שלא טופלה, עד שמגיע הרגע שבו המערכת כבר לא מסוגלת להבחין בין חריג לבין נורמה. זה בדיוק המקום שבו אנחנו נמצאים, והדבר המסוכן ביותר הוא שהתרגלנו לזה.

התרגלנו לכך שיחידות מגייסות תרומות כאילו זה חלק מהפק"ל ושלוחמים מחפשים ציוד דרך נדבנים. התרגלנו לכך שאין אחידות בסיסית בין לוחם ללוחם. התרגלנו לכך שמסלולים ייעודיים ומגזריים הולכים ומתרבים - ממסלולי בני"שים ועד מסלולי חרדים – עד שלעיתים נדמה שלאט לאט נבנים בתוך צה"ל "צבאות קטנים" עם תרבות שונה, כללים שונים ולעיתים גם נאמנות שונה. צבא הוא אינו קואליציה של מגזרים והוא חייב להיות גוף אחד, עם שפה אחת, נורמה אחת, דין אחד ועם משמעת אחת לכולם. ברגע שכל קבוצה מושכת לכיוון אחר, אחדות הפיקוד מתחילה לקרוס.

המשמעת עומד בבסיס המקצועיות

האמת הקשה לצערי היא שהמשבר כיום איננו רק משבר של משמעת. הוא גם משבר עמוק של מקצועיות צבאית. צבא מקצועי לא נמדד רק באומץ הלב של לוחמיו אלא בסטנדרטים שלו, באיכות הביצוע, בירידה לפרטים, ביכולת לבצע שוב ושוב פעולה בסיסית בצורה מדויקת, מהירה ונכונה. מקצועיות צבאית לא נוצרת מאלתורים תוך כדי מלחמה, אלא מתרבות יום-יומית של הקפדה.

יש היום בלבול מסוכן בין אומץ לבין מקצוענות. הלוחמים שלנו אמיצים מאוד, אבל אומץ איננו מקצוע והקרבה איננה שיטת לחימה. יותר מדי אנשים אומרים: “הדור הזה מנוסה יותר מכול דור אחר". ואני אומר - לא בטוח, מפני שניסיון מבצעי בלי אימונים איכותיים עלול להפוך למלכודת. כשלא מתאמנים מספיק, טעויות מתקבעות ואלתורים הופכים לתורה. רמת ביצוע נמוכה הופכת לנורמה.

צבא מקצועי לא נבנה רק תחת אש. הוא נבנה באימונים, בחזרות, במשמעת, בירידה לפרטים ובאפס סובלנות לבינוניות. אינני מדבר רק על אימונים גדולים שלא תמיד מתאפשרים בזמן מלחמה, אלא על מקצועיות בסיסית של לוחם. על מיומנות אישית, שליטה בנשק, עמידה בסטנדרטים גבוהים ושמירה על משמעת מקצועית. לעיתים, חצי יום הדרכה איכותי, כמו בבסיס לא הרחק ממושב טל-שחר, נותן ללוחם יותר מקצועיות מאשר חודשים ארוכים של שגרה מבצעית שבה שוחקים כוח אבל לא באמת בונים יכולת.

המקצועיות, בדיוק כמו המשמעת, נשחקת לא ברעש גדול אלא בוויתור קטן ועוד ויתור. בחפיפניקיות, ב"נסתדר", ובעוד ירידה בסטנדרט, עד שהבינוניות הופכת לנורמה. אני אומר את זה בכאב גדול. אני איש מילואים ותיק וצה"ל הוא חלק מהזהות שלי. הייתה לי הזכות להיות ממובילי חוק המילואים ואני לא כותב את הדברים מתוך רצון לסנוט בצבא. להפך. אני כותב אותם מתוך אהבה עמוקה ומתוך חשש אמיתי לעתידו.

המשימה של הרמטכ"ל

החשש הגדול ביותר שלי איננו מחוסר אומץ של לוחמינו. הלוחמים שלנו מופלאים, דור נדיר שהציל את מדינת ישראל ברגעיה הקשים ביותר, אלא מהשחיקה השקטה של יסודות הצבא. כי בלי משמעת אין מקצועיות ובלי מקצועיות אין הרתעה. בלי משמעת אין פיקוד ובלי פיקוד אין צבא. לכן, צה"ל לא צריך עכשיו עוד ועדת בדיקה ועוד מסמך מסקנות שייכנס למגירה. צה"ל צריך טלטלה. טלטלה של משמעת, מקצועיות וסטנדרטים.

צה"ל חייב להחזיר אל עצמו את ההקפדה ואת הנהלים, את הכבוד למדים, את האחריות למפקדים, את המקצועיות הבסיסית של הלוחם, וכן, גם את הפחד מהפרת פקודה. מערכת גדולה כמו צה"ל לא מתקיימת מכוונות טובות אלא מהיררכיה ברורה, מאחדות פיקוד, ממשמעת ברזל וממקצועיות בלתי מתפשרת. זה מתחיל בדברים הכי קטנים של נראות הלוחם ונראות הבסיס, באיך מחזיקים ציוד, איך מדברים למפקד, איך אוכפים נהלים, איך שומרים על מידע, איך מתאמנים ואיך מענישים כשצריך.

ללא אכיפה אמיתית אין משמעות לפקודות, ובלי ענישה ברורה, מהירה וחד-משמעית, המשמעת בצה"ל לא תחזיק אפילו את הנייר שעליו הפקודות כתובות. אינני מדבר על מסעות ענישה ולא על בריונות פיקודית. אני מדבר על חזרה לנורמה בסיסית של צבא. על ההבנה שלא כל דבר נתון למשא ומתן ושלא כל חייל הוא "עולם ומלואו" במובן של מערכת חוקים פרטית משלו. לצבא יש מסגרת אחת שנמצאת מעל לכולם.

מדינת ישראל לא תיבחן רק בשאלה אם חייליה אמיצים, כי הם אמיצים. היא תיבחן בשאלה אחרת - אם יהיה בה האומץ להחזיר לצבא שלה את שני הדברים שבלעדיהם שום צבא לא שורד באמת: המשמעת והמקצועיות.