ישראל שוב חוזרת למעמד "הפילגש" במזרח התיכון

ישראל וארצות הברית - או יותר נכון, טראמפ ונתניהו - יצאו למלחמה נגד איראן ביחד, אולם יצאו ממנה רחוקים אחד מהשני. בניגוד לציפיות, ישראל כלל לא הייתה מעורבת בהתגבשות ההסכם עם איראן, שתנאיו מעוררים דאגה רבה. לא פחות חשוב, ישראל מוצאת עצמה מבודדת בזירה האזורית והבין-לאומית, עם סכנה אמיתית שתהפוך למדינה "מצורעת".

תהליך "התבודדותה" של ישראל התגבר ככל שהמלחמה עם איראן הסתבכה ולא הביאה לתוצאות המקוות של הפלת המשטר. טראמפ גילה כי החיבוק של נתניהו הוא "חיבוק דוב". וכך, במהלך המשא ומתן עם איראן, טראמפ ניהל שיחת ועידה עם מנהיגי סעודיה, פקיסטן, איחוד האמירויות, קטאר, בחרין, טורקיה, מצרים וירדן. המשותף לכל המדינות הללו הוא שהן בעלות ברית של ארצות הברית, הממלאות תפקיד מרכזי בפוליטיקה המזרח תיכונית והושפעו או נפגעו מהמלחמה. אך ישראל, שעונה על כל הקטגוריות הללו, לא הייתה שם. במקום זאת, טראמפ קיים ציר ישיר עם נתניהו, כדי להבטיח שישראל תקבל את ההסכם. כמה ממנהיגי ערב הוזמנו אף לפסגת מדינות ה-G7 בפריז, אך לא ישראל.

מהלכים אלה מדגישים את הנסיגה שהתחוללה במקומה של ישראל במזרח התיכון בעקבות 7 באוקטובר וסבבי המלחמה נגד איראן. לנסיגה הזו שני פנים: האחד, ישראל אינה שותפה לכל המהלכים האמריקנים, שחלקם מוטלים עליה בהפתעה. השני, ישראל אינה שותפה להתייעצויות האזוריות המשותפות. ובכך, ישראל חזרה במידה רבה לתקופה שקדמה לחתימת הסכמי אברהם ב-2020, כאשר מרבית מגעיה עם מדינות האזור - כולל מצרים וירדן החתומות על הסכם שלום - התנהלו מאחורי הקלעים.

מדינות ערב עדיין רוצות את ישראל, אבל רק בסתר

הסכמי אברהם נחתמו אך לפני שש שנים, אך הם שינו באורח דרמטי את מכלול יחסיה של ישראל עם חלק ממדינות האזור. היחסים עם איחוד האמירויות הערביות, מרוקו ובחרין התנהלו לאור יום, כולל אלמנטים שהיו חשאיים בעבר, כמו שיתופי פעולה צבאיים, רכש צבאי ועוד. יתרה מזו, שיתוף הפעולה התמקד לא רק בגורמי ממשלה, צבא ומודיעין, אלא כלל גם אלמנטים מהחברה האזרחית, ובכך ראינו סימנים ראשונים של נורמליזציה מלאה - מה שבישראל אוהבים לכנות "שלום חם".

זאת ועוד, חתימת הסכמי אברהם הביאו בראשית 2021 להעברת ישראל מפיקוד אירופה האמריקני (EUCOM) לפיקוד המרכז (CENTCOM). מהלך זה אפשר את שיתוף הפעולה - חלקו גלוי וחלקו חשאי - בין ישראל וחלק ממדינות ערב החברות בפיקוד, כולל סעודיה, שנותרה מחוץ להסכמי אברהם. קשה לדמיין את סבבי המלחמה נגד איראן ללא שיתוף פעולה זה.

הסכמי אברהם יצרו גם בסיס לשלושה מיזמים מדיניים וכלכליים הקושרים את ישראל לאזור באופן פומבי. הראשון, פורום הנגב, הוקם במרץ 2022 וקיבץ בשדה בוקר את שרי החוץ של ארצות הברית, ישראל, מצרים, איחוד האמירויות, מרוקו ובחרין. קבוצות עבודה שהוקמו במסגרת הפורום נועדו לקדם פרויקטים אזרחיים מגוונים. המפגש השני היה אמור להתקיים במרוקו, אולם בעקבות המלחמה הושעתה פעילותו.

המיזם השני הוכרז ביולי 2022, כולל את ארצות הברית, ישראל, הודו ואיחוד האמירויות (שנקרא 2U2I, ראשי התיבות באנגלית של ארבע המדינות כפול שתיים) ומטרתו שיתוף פעולה בביטחון מזון, אנרגיה נקייה, מים, תחבורה, בריאות, חלל וטכנולוגיה.

המיזם השלישי הושק בספטמבר 2023, חודש לפני מתקפת חמאס, והוא עוסק בהקמת מסדרון מהודו לאירופה דרך איחוד האמירויות, סעודיה, ירדן וישראל. התוכנית כוללת הנחת תשתיות פיזיות כמו מסילות ברזל, כבישים, מתקני אנרגיה, הקמת נמלים והנחת כבלי תקשורת.

טראמפ מנהל את המזרח התיכון - בלי ישראל

מבחינות רבות אפוא הסכמי אברהם פתחו עידן חדש. אלא שמתקפת חמאס וסבבי המלחמה נגד איראן החזירו במידה רבה את המצב לקדמותו. התפתחות זו לכאורה מפתיעה משום שלישראל ולמדינות רבות באזור יש עדיין אויבים משותפים, כמו איראן, חמאס, חיזבאללה, אחים מוסלמים, דאעש, הג'יהאד האיסלאמי ועוד.

אבל רבים רואים בתגובה הישראלית תגובה נחרצת מדי, שהובילה להרג חפים מפשע בעזה (חלקם רואים בכך "רצח עם"). כיבוש שטחים בעזה, לבנון וסוריה נתפס כחלק ממזימה שנועדה להרחיב את שטחי ישראל, ואילו התקיפה בקטאר נתפסת כהתנהגות של בריון אזורי ולא שחקן החותר לשמור על היציבות האזורית. זאת ועוד, פעולותיה של ישראל ביהודה ושומרון אינם נתפסים כשיגעון של קומץ מתנחלים קיצוניים, אלא ביטוי למדיניותה האמיתית של ממשלתה, שחותרת לספח את השטחים הללו, ובכל מקרה להתנגד לכל הסדר מדיני עם הפלסטינים.

הדוגמה הבולטת ביותר לתהליך הנסיגה התחולל דווקא מול התומכת הבולטת – וכמעט היחידה – של ישראל במהלך המלחמה – איחוד האמירויות. ההתעקשות שלה לשמור בסוד את דבר ביקורו של נתניהו מלמד על עוצמת החשש מפני הזדהות פומבית מפורשת עם הממשלה הזו ועם העומד בראשה במיוחד.

ישראל גם איבדה את המעמד המיוחד שהיה לה כמי שמסוגלת – לבד או באמצעות הלובי היהודי – לסייע למדינות מסוימות לקדם את קשריהן עם ארצות הברית. אולם, מרבית המדינות הללו פיתחו ערוצים עצמאיים וישירים מול טראמפ שייתרו את הצורך בישראל.

בעקבות ההישגים במלחמה, מדינות באזור אומנם מכירות ביכולות הצבאיות והטכנולוגיות של ישראל, אך הן תעדפנה לנהל עסקים עמה מאחורי הקלעים ולא בפומבי. מבחינה זו ישראל חזרה למעמד "הפילגש" שאפיין אותה לפני הסכמי אברהם.

יוצא דופן אחד חשוב הוא התהליך המתחולל בלבנון, אשר פתח את הפתח לשיח פומבי על אודות קיום קשרים עם ישראל. יש כמובן לראות התפתחות זו בהקשר של היחלשות חיזבאללה בעקבות סבבי המלחמה. ההסכם של ארצות הברית ואיראן מחזק את הצורך המיידי של ישראל להתקדם במסלול הלבנוני.

הפגיעה במעמדה של ישראל בזירה האזורית והבין-לאומית אינו בהכרח תהליך בלתי הפיך, אך כדי לשנותו, ישראל צריכה גם לשנות את מדיניותה. מול איראן אין בידה לשנות את המצב, אך הזירות בסוריה, בלבנון ובעזה מזמנות שלל הזדמנויות מדיניות שעשויות לשפר את מצבה האזורי.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי. הוא פרסם ספר "מפילגש לידועה בציבור: יחסיה החשאיים של ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון, 2020-1948"