מעט מאוד השתנה בלבנון

תוכנו המדויק של המסמך, עליו חתמו ישראל ולבנון בסוף השבוע, אינו חשוב במיוחד. שרטוטי הקווים, החביבים כל כך על ראש הממשלה בנימין נתניהו, הם הסחת דעת: בשנה וחצי שבין נובמבר 2024 למרץ 2026 הוכח שצבא לבנון אינו מסוגל, וספק אם הוא רוצה, לשלוט באמת באזורים שחיזבאללה אינו רוצה שישלוט בהם. בניגוד לדרך המקובלת בישראל לבחון עניינים ביטחוניים, המציאות הפיזית בשטח - איפה נמצאים או לא נמצאים חיילים - פחות חשובה מן הווקטורים הפוליטיים הפועלים על הצדדים השונים. וכאן, התמונה מעורבת והעתיד הצפוי לא השתנה באמת.

בצד החיובי, מחודשת כאן מחויבותם של הגורמים הרשמיים בלבנון לסילוק השפעתו המזיקה של חיזבאללה. אין להם, וספק אם תהיה להם, היכולת לכך. הסיוע האמריקני המובטח לפעולת צבא לבנון הוא חשוב, למרות שיש ספק אם יחזיק מעמד אחרי הפיגוע הראשון שבו ייהרגו חיילים אמריקנים. יותר חשוב חיזוקה של מערכת הלחצים הפנימית, המרסנת את חיזבאללה, שהוא לא רק ארגון הפועל נגד ישראל אלא גם הנציג הפוליטי המרכזי של הקהילה השיעית בלבנון. זו אותה מערכת לחצים בדיוק שריסנה את הארגון עד חודש מרץ 2026, בעוד צה"ל פועל בחופשיות ברחבי לבנון ופוגע במאות מפעיליו.

הריסון נבע הן מחולשתו של הארגון אחרי המכות שהונחתו עליו בקיץ-סתיו 2024, והן מזהירותה של איראן לנוכח האיום במתקפה ישראלית-אמריקנית. אלא שתנאים אלה השתנו לרעה: המתקפה אכן באה, אבל איראן יצאה ממנה מחוזקת. האיום הפיזי הממשי התגלה, בפעם המי יודע כמה בתולדות הפעלת הכוח, כחסר משמעות ואולי אפילו בעל אפקט שלילי כשהוא עומד לבדו. ארצות הברית של טראמפ שואפת עכשיו לברוח מן המזרח התיכון במהירות האפשרית, והסכם ישראל-לבנון הוא מבחינתה חלק ממימוש ההסכם הגרוע שנחתם עם איראן. במובן הזה, אפשר לראות בו גם הוכחה לעוצמתה של אמריקה מול מי שיש לה עוצמה מולו, אבל הוא אינו בהכרח מי שקובע: ארצות הברית יכולה להביא את לבנון לחתום על נייר שמשמעותו המעשית היא הסכמה להמשך הכיבוש הישראלי בדרום המדינה. אבל לא לבנון היא שקובעת את הלחימה נגד הכיבוש הזה ואת תוצאותיה.

וכאן מגיע הצד הפחות מלבב. שום דבר במציאות בדרום לבנון - כיבוש ישראלי, הרס מסיבי ומיליון פליטים מהדרום שאין להם לאן לחזור - לא השתנה. להפך: לממשלה הנוכחית, שמחפשת נואשות אחרי שמה שנתפס בציבור המותש כהישג במלחמה, ולצה"ל שאיבד כבר מזמן את השפעתו על עיצוב המערכה, יש עכשיו הצדקה רשמית להמשך המצב הזה. התוצאה המתעצבת מול עינינו היא "רצועת ביטחון" רחבה בדרום לבנון, שלא תגן על הגליל מאש חיזבאללה וגם לא מחדירות נקודתיות של אנשיו לתוך שטח ישראל, תמתח את משאביו של הצבא עד לקצה בעוד הכוחות משמשים מטרה נוחה לפעילות גרילה, ותאפשר לארגון לחדש את הלגיטימיות הפנים-לבנונית שלו, על בסיס ההתנגדות לכיבוש ולגירוש המתמשך של הפליטים, כפי שקרה בין 1982 ל-2000.

מנובמבר 2024 עד מרץ 2026 שרר בגבול לבנון מצב יציב יחסית: צה"ל נהנה מחופש פעולה מלא בכל רחבי המדינה, איום הפלישה בנוסח 7 באוקטובר הוסר למעשה, חיזבאללה היה מרוסן, איראן מוגבלת וממשלת לבנון צברה כוח ועצמאות. גם זה לא היה מצב אידיאלי, בוודאי לא עבור תושבי הצפון. פוליטיקאים הגונים, שמדברים אמת ופועלים במסגרת המציאות, היו אומרים להם זאת ומפצים על הקושי בהגנה חזקה על הגבול ופעולה מתמשכת ברחבי לבנון, השקעת משאבים גדולים בחיי התושבים ורווחתם ושילובם בשקיפות הראויה בקבלת ההחלטות. במקום זאת, נתניהו - וגם מי שמתיימרים להיות אלטרנטיבה לשלטונו - הסתפקו בדברי רהב על "הכרעה", והתחרו אלה באלה בהבטחות להפעלת כוח ועוד כוח, בגיבוי של צמרת צה"ל שכבר אינה יודעת לומר משהו אחר.

המצב היציב הזה הופר במתקפה הישראלית-אמריקנית על איראן, וב"ניצול ההזדמנות" בצפון, אחרי תגובת חיזבאללה לחיסולו של עלי ח'אמנאי. עכשיו ישראל תקועה במצב הנוכחי, שאולי משמח את מי שיש לו חלומות על התיישבות בדרום לבנון, אבל השפעתו על צה"ל ברורה (בעיקר למי שמשרת שם), וסופו ידוע, כי בסרט הזה כבר היינו, לצערנו הרב. מצב מבשר רע זה לא השתנה גם אחרי החתימה על נייר בוושינגטון.

>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)