עצירת המלחמה: תחושת החמצה במדינות המפרץ

הפסקת האש התקבלה במדינות המפרץ בתחושת הקלה מיידית משום שההתקפות עליהן פסקו, אך לא בתחושת הישג. עבור רבות מהן, סיום הלחימה אינו מסמן פתרון לבעיות שהובילו למלחמה מלכתחילה, ואף ייתכן שהוא מותיר אותן במצב אסטרטגי מורכב יותר מזה שהן נכנסו אליו.

• עושים סדר: הפרטים הידועים על הפסקת האש עם איראן

בבסיס התחושה הזו עומדת העובדה שהיעד המרכזי של המערכה – הסרת האיום האיראני – לא הושג. תוכנית הגרעין ותוכנית הטילים של איראן שרדו את המלחמה, ובשלב זה אף לא ברור מה יהיה גורלן במסגרת ההסדר שהושג. מרכיב מרכזי באסטרטגיה האיראנית – מערך האש הרחב של טילים וכטב"מים – שרד במידה רבה את המערכה וימשיך להוות איום אזורי.

חשוב מכך, המשטר האיראני הוכיח עמידות ניכרת הן מול לחץ חיצוני ומול לחץ פנימי. הציפיות כי שילוב של לחץ צבאי, סנקציות ולחצים פוליטיים יערער את יציבותו לא התממשו. גם הסיוע האמריקני לאופוזיציה, שהוצג לעיתים כאמצעי משלים למערכה, התגלה כבלתי רלוונטי במבחן המציאות. בסופו של דבר, המשטר בטהראן לא רק ששרד – אלא אף יכול לטעון כי עמד מול עימות ישיר עם המעצמה החזקה בעולם ועם ישראל גם יחד.

במקביל, איראן הדגימה את אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר: יכולתה להשתמש בפגיעה במדינות המפרץ כמנוף לחץ אזורי ובין-לאומי. במהלך המלחמה היא הראתה כי יש ביכולתה לשבש את השיט ואת הביטחון הכלכלי באזור, בין היתר סביב מצר הורמוז, וכי לארצות הברית אין יכולת אמיתית לשלול ממנה את המנוף הזה לאורך זמן או שהיא אינה מוכנה לשלם את המחיר לשם כך, לא במובן הכלכלי ולא בחיי אדם. מרגע שהיכולת הזו הופעלה באופן גלוי, היא תהפוך לכלי שימושי בידי איראן בכל עימות עתידי. במובן זה, המלחמה לא החלישה את מעמדה של איראן במפרץ – אלא דווקא חיזקה את הדומיננטיות שלה בו.

השלכה חשובה נוספת של המלחמה היא שינוי תפיסת ההרתעה. במשך שנים, הגורם המרכזי שריסן את איראן מלפרוץ לעבר נשק גרעיני היה החשש מתקיפה אמריקנית רחבת היקף. המלחמה האחרונה שינתה במידה מסוימת את המשוואה הזו. טהראן למדה כי מתקפה אמריקנית היא אירוע קשה, אך לא בהכרח אירוע קיומי. בכך הוסר, לפחות חלקית, אחד המחסומים המרכזיים שהרתיעו אותה עד כה. במקביל, עצם החוויה של המלחמה עשויה להגביר את המוטיבציה האיראנית להשיג נשק גרעיני, הן כאמצעי הרתעה והן ככלי לביצור מעמדה האזורי.

עבור מדינות המפרץ, התמונה מורכבת לא פחות. במהלך ארבעים ימי הלחימה הן ספגו פגיעות משמעותיות בתשתיות אזרחיות וביטחוניות. במיוחד איחוד האמירויות, שספגה מתקפות יותר מכול מדינה אחרת באזור. הנזק הכלכלי נאמד במיליארדי דולרים, אך מעבר לכך נפגעה גם היוקרה האזורית – מרכיב מרכזי באסטרטגיה של מדינות המפרץ המבקשות להציג את עצמן כמרחב יציב, בטוח ומשגשג. שיקום התשתיות אפשרי, אך שיקום תחושת הביטחון והדימוי האזורי עשוי להימשך שנים.

המלחמה גם חשפה פער עמוק בין הציפיות של מדינות המפרץ לבין יכולתה שלארצות הברית לממש את ערבויות הביטחון שלה. מבחינת רבות מהן, וושינגטון לא הצליחה להרתיע את איראן מלתקוף אותן, לא הצליחה להגן עליהן באופן מלא מפני הפגיעות האיראניות ולא הצליחה להשיג תוצאה אסטרטגית מכריעה מול טהראן.

לצד זאת, המלחמה השפיעה גם על האופן שבו נתפסת ישראל באזור. בעיני גורמים רבים במפרץ, היא הייתה זו שדחפה לעימות. אלא שהתוצאה שלו – פגיעה קשה במדינות המפרץ מבלי לשנות באופן מהותי את מאזן הכוחות מול איראן – מעוררת שאלות לגבי התועלת שבמהלך. כאן צפויה מעתה ביקורת גוברת על ישראל כגורם שתרם לערעור היציבות האזורית מבלי להביא לשיפור ביטחוני ממשי.

התוצאה הכוללת של המלחמה, מתוך הערכה שהיא אכן מסתיימת, היא תמונה אסטרטגית חדשה ומטרידה מבחינת המחנה הפרו-אמריקני במזרח התיכון. המשטר האיראני נותר על כנו ואף יכול לטעון להישג אסטרטגי. מנופי הלחץ שלה הוכחו, ומוטיבציית הגרעין שלה עשויה אף להתחזק. מנגד, ארצות הברית נתפסת כמי שנכנסה למערכה בניגוד לעצתן של מדינות המפרץ ולא השיגה הכרעה – וספק אם תהיה נכונה להיכנס לעימות דומה בעתיד.

במציאות כזו, מדינות המפרץ עשויות למצוא את עצמן חוזרות לאסטרטגיה מוכרת: ניסיון זהיר לייצב את היחסים עם איראן באמצעות מדיניות של דטאנט וגידור סיכונים. לא מתוך אמון, אלא מתוך הכרה שהשכנה החזקה שלהן נותרה איום שייתכן ואף יגבר.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ, ראש תוכנית המפרץ ב-INSS ולשעבר במל"ל