בחסות המלחמה באיראן: המהלך המדאיג החדש של ארדואן

בזמן שעיני העולם כולו נשואות למלחמה באיראן, מנצלת טורקיה את המצב ומקדמת בקדחתנות מתחת לרדאר את האינטרסים האימפריאליסטיים האזוריים שלה. המהלך האחרון אותו היא דוחפת בימים אלה הוא ריכוז כוח סורי נרחב על גבול לבנון, שעל פניו ההגדרה הפורמלית שלו היא הגנתית. יחד עם זאת, כיוון שאין כנראה לממשלת לבנון שום תוכניות ולא יכולת לפלוש לסוריה, וגם חיזבאללה עדיין מלקק את הפצעים בלבנון מהמלחמה עם ישראל ולא מתכנן פלישה לסוריה - מה עוד שמעמדו שם גרוע מאוד - הם כנראה לא הסיבה למהלך, שמלחיץ מאוד את ממשלת לבנון, אף יותר מהתקפות צה"ל שם.

מה שמלחיץ את לבנון זאת תוכניתו של ארדואן ל"טורקיה הגדולה", הפוזלת גם ללבנון. לארדואן חזון שהוא נושא בכל הזדמנות, והוא חזרה לאימפריה העות'מאנית הכוללת את סוריה ואת לבנון, וגם מקומה של ישראל לא נעדר משם. התוכנית איננה תיאורטית. קצב ההשתלטות של ארדואן על סוריה מהיר מאוד; ארדואן זיהה ראשון את ההזדמנות להפיכה מול משטר אסד, וכמה חודשים לאחר מכן מיהר לבצע מתקפה אכזרית של כוח משולב סורי-טורקי על ריכוזי הכורדים בצפון-מערב המדינה. הוא ריסק בהסתערות שלקחה שלושה ימים בלבד את תנועת השחרור שם, תוך טבח של אלפי כורדים ושחרור 30 אלף אנשי דאעש שחזרו מיד להקים את מדינת האיסלאם.

ארדואן לא קופא על שמריו. המהלך המבריק של התערבות לסיום המלחמה בעזה יצר לו פוזיציה ליד טראמפ ומקום מרכזי בוועדת השלום. הוא מהווה כיום הגורם המשפיע ביותר בעזה, אף יותר מקטאר. ארדואן רוצה להחליף את איראן כמוביל הציר הערבי, האיסלאמי-סוני, ומנצל היטב את המלחמה שמחלישה את איראן. הוא מקדם את מהלכיו בתבונה, כולל היוזמה בימים אלה להוביל את ההסדר לסיום המלחמה בין ארצות הברית לאיראן, מה שיקנה לו כוח אזורי עצום. הניסיון, על פי המדווח, של ה-CIA לחמש את המיעוט הכורדי במערב איראן על מנת שיוביל מהפכה שם, מנוגד לאינטרס של טורקיה, שרוצה להחליש את כל המיעוטים הכורדים באזור - מה שמאיץ את מהלכיהם להסדר עם האייתוללה החדש מאחורי הקלעים.

אי אפשר להסתמך על הפיכה פנימית באיראן

בינתיים, צה"ל, בתיאום יוצא מהכלל עם פיקוד המרכז האמריקני, מפליא את מכותיו באיראן. אם יש משהו שקרוב להבטחה הקודמת של טראמפ על "פתיחת שערי הגיהינום", הרי זו ההתקפה המשולבת הזאת, שמפרקת 24/7 בכארבעת אלפים גיחות תקיפה את רוב היכולות האסטרטגיות של איראן. זהו פירוק מסיבי של יכולות השליטה, המכניס את השלטון ללחץ עצום מחשש לכאוס ולהפיכה פנימית.

מצב השלטון באיראן חלש מאוד. יחד עם זאת, צריך להיות ריאלי: האוכלוסייה שם הרבה יותר חלשה מהשלטון, שאוחז במאות אלפי חיילים חמושים שסרים למרותו. כך שעל אף רוממות הרוח של חלק ניכר מתושבי איראן, היכולת לייצר מהפגנות הפיכה אפקטיבית מול הלוחמים המזוינים של משמרות המהפכה, הבסיג' והצבא שיורים בכל מי שזז, היא נמוכה מאוד, ואם בכלל - תדרוש הרבה מאוד זמן, שבינתיים כוחות השלטון יכולים להתחזק במקביל. גם במלחמה בקוסובו לקח במקום הקטן הזה יותר משנה להגיע לכך, ולא לישראל ולא לארצות הברית יש שנה להמשיך את התקיפות שם, גם לא חודשים ואפילו לא שבועות ארוכים.

יש סיכוי שרוח הנקמה של השלטון שם תתחלף ברצון להסדר, וגם הנשיא טראמפ, שסופג הרבה ביקורת מבית, יצטרך לקבל החלטה שלא להמשיך לשפוך את כספי משלם המיסים האמריקני במלחמה. אחרי ההישגים החשובים, צריכה ישראל לשאול את עצמה מה קדימה: האם המשך ניהול ציד טק"ק ממושך שווה כניסה למלחמת התשה שתפגע במשק הישראלי לאורך זמן? אם רוצים להמתין להפיכה, נידרש להרבה יותר זמן ואמצעים.

אגב, ייתכן והתוצאה של יורשו של ח'אמנאי יכולה להיות גם גרועה יותר לישראל ולאזור; נסראללה, שהחליף את מוסאווי, היה בדיעבד רע יותר לישראל. גם אסד הבן היה גרוע מאביו. ישראל הרוויחה ריסוק חשוב של השלטון שם לכמה שנים קדימה, אבל בלי הסכם חזק שיעצור התגרענות, אפשר שנעמוד מול מסקנה איראנית שכדי למנוע התקפה כזאת בעתיד הם נדרשים לגרעין - ומהר. שלא במבצע "עם כלביא", מבצע "שאגת הארי" חייבת להסתיים בהסכם קשוח, ולא בשאיפות שלא ניתנות למימוש.

אומנם כל הסכם תלויה בתאוות הנקם של האיראנים, אבל כדי לקחת שליטה על המצב ולהימנע ממדרון חלקלק של פינג פונג ומלחמת התשה, עדיף ללכת על הפסקות אש חד-צדדיות מלוות באולטימטום לאיראנים, ולחדש כל פעם עד להשגת הסכם מכות קשות מתואמות, מאשר להיגרר לטפטופי אש שלא נגמרים. בעוד שלאיראנים אין מה להפסיד, מלחמת התשה - ועוד בשתי חזיתות - רעה לישראל.