מעורבות ישראלית בשינוי המשטר באיראן - אינטרס קיומי

כמעט אין איש מקצוע, אקדמאי, פרשן או בכיר לשעבר במערכת הביטחון הישראלית שאינו חוזר על אותה מנטרה: אסור לישראל להיות מעורבת, בטח לא באופן גלוי, בשינוי המשטר באיראן. זו משימתם של אזרחי איראן; זה המאבק שלהם על חירותם; זה עניין פנימי בין העם לבין הנהגה דתית קיצונית וכושלת. הטענה הזו נשמעת שקולה, אחראית, אפילו מוסרית, אך היא עלולה להתברר כשגיאה אסטרטגית. לא משום שישראל נדרשת "לשחרר" את העם האיראני, אלא משום שישראל נלחמה על זכותה להתקיים מול משטר שמצהיר בגלוי על רצונו להשמידה ופועל בעקביות למימוש יעד זה.

ישראל מצויה למעשה בעיצומה של המלחמה "האיראנית–ישראלית הראשונה". הזירות בעזה ובלבנון אינן מלחמות נפרדות, הן כידוע ביטוי למודל פעולה איראני סדור: שלוחות, פרוקסי, טבעת חנק, התשה מתמשכת ותוכנית כתובה להשמדת ישראל. אפשר להמשיך להילחם עד החמאסניק האחרון או הרקטה האחרונה של חיזבאללה, אך אלה הזרועות. וכריתתן, בלי פגיעה בראש, היא גזירת מלחמה נצחית - והראש כידוע נמצא בטהראן.

מעורבות בשינוי המשטר היא תקדים היסטורי, לא פנטזיה. הטענה שלפיה "עם לבדו צריך להפיל את שלטונו" אינה עומדת במבחן ההיסטוריה. רוב השינויים המשטריים המשמעותיים בעת המודרנית לא הצליחו ללא סיוע חיצוני, גלוי או סמוי. דוגמאות בולטות לכך הן מזרח אירופה והגוש הסובייטי - שם קריסת המשטרים הקומוניסטיים לא הייתה תוצאה של מחאה אזרחית בלבד, אלא של לחץ מערבי מתמשך: כלכלי, מדיני, תודעתי וצבאי (נאט"ו). כך גם ביוגוסלביה, שם הפלת מילושביץ' הושלמה לאחר שילוב של מחאה פנימית עם לחץ מערבי, סנקציות, בידוד ופעולה צבאית; ובלוב, שם התקוממות נגד קדאפי לבדה לא הייתה מצליחה ללא התערבות חיצונית.

המסקנה אינה רומנטית אלא ריאליסטית: עמים מדוכאים מתקשים להפיל משטר אלים ומאורגן ללא סיוע חיצוני עקבי. המחאות באיראן מרשימות באומץ, בהתמדה ובמחיר האישי שהאזרחים משלמים, אך כל הניסיונות הקודמים כשלו. גם כעת, למרות שזה נראה בכיוון הנכון, יש להודות ביושר: הסיכוי למהפכה עממית מוצלחת, ללא שינוי במאזן הכוחות הפנימי או סיוע חיצוני או שניהם, קלוש. המשטר האיראני אינו סדוק; הוא אלים, אידיאולוגי, ומוכן לשלם בדם אזרחיו כדי לשרוד.

הישיבה על הגדר, כצופה מן הצד, מחזירה אותנו לחשיבה שלפני 7 באוקטובר. האינטרס הישראלי העליון הוא לעשות הכול אבל הכול על מנת שהפעם ההתקוממות האזרחית האיראנית תסתיים בהפלת המשטר. לא, ישראל לא נדרשת לפעול בשם חירות העם האיראני, אלא בשם ביטוחנה הלאומי. הישארות המשטר הנוכחי תמשיך לייצר חוסר יציבות אזורית, תכפה על ישראל עימותים חוזרים, תחזק את ציר ההתנגדות ותשאיר את איום ההשמדה בעינו.

לעומת זאת, קריסת המשטר האיראני, גם במחיר מלחמה קצרה ומוגבלת, אפילו כואבת, עשויה לשנות את המזרח התיכון לדורות. אומנם ייווצרו או כבר מתבשלים אתגרים חדשים, אך עם אלה נתמודד במעלה הדרך. זה חכם ונכון להעדיף הנהגה אמריקנית למהלך שכזה, וכל זמן שכך הם הדברים נכון שישראל תחריש, אך עליה להתכונן למצב שבו ארצות הברית מסיבות שונות תחליט שלא להתערב צבאית באופן שיבהיר למשטר שדרכו הסתיימה.

מבחינתה של ישראל מדובר בהזדמנות שלא תחזור על עצמה, הזדמנות לניצחון אמיתי במלחמה שנכפתה עלינו ב-7 באוקטובר 2023. אף על פי שייתכן שמעורבות צבאית פעילה לא תשיג את המטרות, ישראל חייבת: להגדיר את שינוי המשטר באיראן כיעד אסטרטגי ישראלי; לגבש מדיניות כוללת - מדינית, תודעתית, כלכלית ובין-לאומית; ולהיערך לתרחיש שבו ארצות הברית לא מתערבת.

אזרחי איראן נלחמים על חירותם ואילו ישראל נלחמת על זכותה להתקיים. אלה אינם מאבקים סותרים, אלא חופפים. עבור האיראנים זו יציאה מעבדות לחירות; עבור ישראל, זה לא רק שיפור משמעותי של הביטחון הלאומי, זה גם הסיום הכי "מתוק" למלחמה הכי ארורה שיכול להיות – "מלחמת איראן-ישראל הראשונה".

>>> אלוף (במיל') יצחק ג'רי גרשון שימש כמפקד פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה, מפקד גזרת יהודה ושומרון בתקופת מבצע "חומת מגן" והאינתיפאדה השנייה. במלחמה, שימש כסגן מפקד פיקוד צפון במילואים