כל העיניים על וושינגטון: האם טראמפ יאכוף את ה"קו אדום" על טהראן?

הלחץ על הנשיא טראמפ לתקוף באיראן גובר נוכח ממדי הטבח הרצחני והברוטאלי שמבצע המשטר האיראני נגד אזרחיו והתמונות הקשות, שזולגות מאיראן. המספרים שיוצאים מאיראן, שקשה לאמתם, מדברים על אלפים רבים של הרוגים ברחבי המדינה. בעוד שהמשטר עצמו "מודה" כי נהרגו 3000 איש, המוסד מעריך את מספר ההרוגים בכ-5,000, וברשת "איראן אינטרנשיונל", האופוזיציונית, מדברים על מספרים של כ-12,000 קורבנות, והמספרים עולים בכל יום..

התמונה המתבהרת ברורה: משטר האייתולות בטהראן חצה את הקו האדום שטראמפ עצמו שרטט כאשר הבטיח לפעול נגד המשטר האיראני אם ימשיך לפגוע במפגינים. כעת אמינותו מוטלת על הכף, לא רק מול טהראן, אלא מול כל מי שבוחן אם ארה״ב עוד אוכפת “קווים אדומים” בזירה הבין-לאומית. לכן, בוושינגטון, השאלה כנראה כבר אינה האם טראמפ יפעל - אלא מתי וכיצד?

הדרך לשינוי במזרח התיכון עוברת בטהראן

נראה שאיראן נמצאת כיום בנקודה הקרובה ביותר לשינוי משטרי מאז מהפכת 1979, הגם שתהליך נפילת המשטר עלול לקחת זמן רב.

קשה עד בלתי אפשרי לחזות ההתפתחות של תהליכי מחאה פנימיים ועיתוי הבשלתם לכדי שינוי משטרי. התשובה לשאלה שמטרידה את כל המומחים - האם המשטר האסלאמי באיראן עומד בפני קריסה או ישרוד? - תלויה בהרבה מרכיבים ונעלמים ואף ארגון מודיעין לא יכול לענות עליה.

אולם ברור שאין ביכולתו של המשטר הנוכחי לספק לאורך זמן פתרונות לדרישות הבסיסיות של המפגינים ולתת מענה לצרכי הכלכלה האיראנית. על כן גם אם המשטר ישרוד את גל המחאה הנוכחי, בהכרח ימשיך לרחף מעל לראשו איום חידוש המחאות והאלימות.

בין אובמה ובוש הבן: ללמוד מטעויות העבר

מבחינה פסיכולוגית, טראמפ נמצא בנקודה שדוחפת אותו יותר לכיוון התקפי. זאת על רקע רצונו לבדל עצמו מהנשיא אובמה, שעמד מנגד בהפגנות המהפכה הירוקה ב 2009 ושהציב ב-2012 "קו אדום" בסוריה, נסוג ממנו ושילם מחיר של פגיעה באמינות האמריקנית. מנגד, טראמפ כידוע סולד מ"מלחמות נצחיות" וזוכר את בוש הבן, שהפיל את סדאם חוסיין אך שקע בבוץ העיראקי למשך עשור.

בין שתי טראומות העבר האלו, טראמפ אימץ את גישת ה-one and done (מעין "זבנג וגמרנו"). אל מול הערכות הסיכונים שמציגה לו סביבתו, הוא מחזיק ברצף של "קבלות": תקיפות כירורגיות מוצלחות ששימרו וחיזקו את ההרתעה וההובלה האמריקנית מבלי לגרום לתגובת שרשרת שתוביל להסלמה. חיסול קאסם סולימאני ב-2020, התקיפה על מתקן הגרעין בפורדו ב-2025, והפעולה הנועזת בונצואלה ב-2026 שהובילה למעצרו של ניקולס מדורו - בכל המקרים הללו, נבואות הזעם על תגובת שרשרת אזורית התבדו.

החלופות שנמצאות על שולחן הנשיא טראמפ כעת:

1. הנתיב הדיפלומטי: הנשיא טראמפ גילה כי המשטר כבר פנה אליו בימים האחרונים בבקשה לחדש את השיחות בין איראן לארה"ב, יתכן בניסיון למנוע החלטה על תקיפה אמריקנית. מהלך כזה עשוי להוות הזדמנות "לגרור" את המשטר חזרה לשולחן המו"מ תחת תנאים נוקשים יותר, ולהביא אותו להתפשר על תנאים להם הוא סירב עד כה בתוקף וראה בהם כניעה. חלופה זו נתמכת על ידי הזרם הבדלני במפלגה הרפובליקנית. גם בעלות הברית של ארה"ב במפרץ, החששות מחוסר היציבות שההסלמה במפרץ שתגיע בעקבות פעולה אמריקאית מנסות לשכנע הנשיא לחזור לנתיב דיפלומטי. הסיכון בחלופה זו היא שאיראן תנצל את המו"מ כדי לחסל את המחאות מבלי להסכים לפשרות מצידה.
2. "מערכה עקיפה ורכה": אפשרות נוספת היא סיוע עקיף למפגינים באמצעות מתקפות סייבר, לצד קמפיינים של לוחמת תודעה. אלו עשויים להטריד את המשטר, לפגוע ביכולת הדיכוי, ולחזק את תחושת המומנטום של המחאה. עם זאת, ההיסטוריה של המלחמות במאה ה-21 מלמדת כי כלים אלו יכולים לסייע במלחמות, אך אין להם יכולת הכרעת מערכות ומלחמות והם לא צפויים לעצור את טבח המפגינים או להאיץ את תהליך הקריסה של המשטר בטהראן.
3. "תקיפה ממוקדת נגד צמרת השלטון האיראני": חלופה זו כוללת תקיפה נגד סמלי שלטון, תשתיות משמרות המהפכה ומליציית הבסיג', ואף סיכול בכירי ההנהגה. חלופה זו מתכתבת עם הרציונל והמסרים של טראמפ לסייע לעם האיראני ולפגוע פגיעה ישירה במי שנותן את פקודות ההרג והדיכוי וכך לסייע להשלמת ההפיכה נגד המשטר. מהלך זה צפוי לגרור תגובה אירנית נגד מטרות אמריקאיות באזור וגם נגד ישראל
4. מתקפה נרחבת. פעולה רחבה נגד נכסי משטר לצד נכסים צבאיים באיראן: מטרות גרעין ומערכי הטק"ק. ההיגיון כאן כפול: גם החלשת יכולת האיום האסטרטגי של איראן ו"סיום העבודה" שנשארה לאחר מלחמת 12 הימים, וגם נטרול התגובה האיראנית לתקיפה האמריקאית. צמצום מרחב התגובה האיראני לתקיפה אמריקאית. לארה״ב יכולת להכות קשות גם בלי עליונות אווירית מוחלטת מעל איראן – באמצעות מפציצים חמקניים וטילי שיוט לטווח ארוך – אך הכנה לתגובה איראנית תדרוש פריסה אזורית מוגברת של נושאות מטוסים ומערכות הגנה אווירית, מה שיהווה סימן מעיד לפני תקיפה.

מה הלאה?

לישראל יש אינטרס שארצות הברית תנצל את מעורבותה כדי להגביר את הלחץ על המשטר ולהאיץ את המומנטום הפנימי נגדו. שינוי משטר באיראן הוא אירוע היסטורי שישנה את כל המזרח התיכון, ישפר את ביטחונה האסטרטגי של ישראל ויאפשר מימוש חזון טראמפ של יציבות ושלום במזה"ת. עם זאת חשוב זכור כי נפילת המשטר אינה מבטיחה בהכרח עליית הנהגה פרגמטית ונוחה יותר לישראל. תרחיש לא פחות סביר בעת הזו הוא שההנהגה שתעלה במקומם תהיה האליטה הצבאית של משמרות המהפכה, המחויבים לא פחות, ואולי אף יותר, לדיכוי הפנימי, לחתירה להגמוניה אזורית ולפיתוח נשק גרעיני.

מכיוון שתקיפה אמריקנית באיראן צפויה לגרור תגובה איראנית נגד ישראל, חיוני לשמור על תיאום מלא עם ארה״ב – כולל היערכות משותפת לנטרול התגובה האיראנית ופגיעה במערכי הטק"ק שמאיימים על ישראל.

במקרה של חידוש הנתיב הדיפלומטי בין ארצות הברית לאיראן, חשוב להציב תנאים מקדימים ורף גבוה ובלתי מתפשר: דד-ליין קצר ונוקשה להגעה להסכם (ללא גרירת רגליים ומשיכת זמן), הוצאת כל האורניום המועשר ל-60% מאדמת איראן, ביטול סעיפי הפקיעה ("סאנסט"), התעקשות על אפס העשרה ופיקוח בינלאומי הדוק של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, והטלת מגבלות ותקרה על היקף הטילים הבליסטיים.

בסופו של יום, חשוב להיות מציאותיים: החלפת משטר לא מתרחשת בתקיפה מהאוויר, וכיבוש ממושך ו״מגפיים על הקרקע״ אינם חלופה שעומדת על הפרק בוושינגטון. התכלית האסטרטגית של פעולה אמריקאית באיראן תהיה לספק “עזרה ראשונה” מהאוויר ובסייבר– לפגוע ביכולת הדיכוי של המשטר – ולהותיר לעם האיראני את המשימה ההיסטורית להשלים את המהפך ברחובות ולהפיל את שלטון האייתוללות.